אחמד ראשיד לא צריך שיזכירו לו היכן היה ב-11 בספטמבר 2001.
מאז השתנו חייו לבלי הכר.
מעיתונאי ששמו היה ידוע רק
לקומץ הוא נהפך לאחד מגדולי
המומחים, בעיני התקשורת
הבינלאומית, לארגון אל-קאעדה
ולתנועת הטליבאן. חודשיים לאחר
הפיגועים יצאה לאור מהדורה
מחודשת של ספרו, "טליבאן:
איסלאם, נפט והמשחק הגדול החדש
במרכז אסיה". בתוך שבועות
אחדים נמכר הספר בכמיליון
עותקים, תורגם ל-22 שפות והיה
במשך חמישה שבועות במקום הראשון ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק
טיימס". מאות הראיונות לתקשורת, המאמרים, הספרים וההופעות שלו הם
מעין תזכורת אישית למה שקרה לפני שנה.
"צפיתי בביתי בטלוויזיה ופתאום שודרו המבזקים על הפיגוע במגדל
ראשיד. "רוב פעולות ההרס
באפגניסטאן נעשו בהשראת בן
לאדן, ובראש וראשונה הרס
פסלי הענק של בודהה
בבמיאן."
התאומים הראשון. צילצלתי לאשתי ואמרתי לה:
'אין לי ספק שזה בן לאדן, והאמריקאים
ייצאו נגד הטליבאן'. אחר כך, עוד לפני
הפגיעה בבניין השני, הספקתי להתקשר
לעיתונים שלי ולומר להם: 'בן לאדן'".
בשנה שחלפה נהפך ראשיד למה שאפשר לכנות
"מומחה של המומחים". הוא מוזמן להופיע
בכינוסים של אנשי אקדמיה וחוקרים ולדיונים
של פקידי ממשל המבקשים להיוועץ בו. כל זה
לא הפריע לרשויות ההגירה בארצות הברית
לעצור אותו בדצמבר האחרון. ראשיד הוזמן
לסדרה של הרצאות ולדיונים פנימיים במחלקת
המדינה ובקונגרס. כשנחת בנמל התעופה דלס
שליד ואשינגטון, התבונן פקיד ההגירה
בחשדנות בדרכונו הפקיסטאני ושאל לאיזו מטרה בא. "עשיתי שגיאה ועניתי
לו ביושר", משחזר ראשיד. הוא נעצר ומחשבו האישי נלקח ממנו. רק לאחר
כמה שעות שוחרר, חפציו הוחזרו לו ורשות ההגירה התנצלה לפניו. הסיפור
זכה לתהודה רבה בארצות הברית וגרם מבוכה בממשל.
"אני יכול להבין את הצורך באמצעי ביטחון קפדניים בנמלי התעופה. אבל מה
שמדאיג אותי הוא הניסיון של הממשל לאכוף אמצעים שיגבילו את חירויות
הפרט. הנהגת משטר של מלשינים, שידווח לרשויות על חשודים, עלולה לפגוע
בזכויות הפרט ובערכי הדמוקרטיה", הוא אומר בראיון ל"הארץ", הראיון
הראשון לעיתון ישראלי.
להערכתו, "אל-קאעדה והטליבאן נהרסו ככוחות פוליטיים במלחמה באפגניסטאן
ולאחריה בגלל המודעות הבינלאומית למאבק בטרור. אך כגורמים טרוריסטיים
מקומיים ובינלאומיים הם שימרו חלק מהפוטנציאל שלהם. לתעמולה האנטי
אמריקאית שלהם", הוא מוסיף, "יש השפעה הולכת וגוברת, בעיקר על צעירים
מוסלמים ברחבי העולם".
אשר לאוסאמה בן לאדן, ראשיד סבור כי הוא עדיין בחיים. "הוא מסתתר
באזורי הספר של פקיסטאן בקרבת הגבול עם אפגניסטאן ונע בין שתי
המדינות. הגבול היה תמיד פתוח, במיוחד בחמש שנות הטליבאן. שם
ובאפגניסטאן חיים שבטים פשטוניים, שמעולם לא קיבלו מרות של שלטון
מרכזי. גם כיום הם אינם מצייתים לשלטון המרכזי של פקיסטאן. חלק מאנשי
שבטים אלה היו קשורים בשנים האחרונות לאל-קאעדה ותמכו בטליבאן. אפשר
להניח שהרשת התומכת, שהוקמה לפני שנים אחדות, היא זו שמעניקה גם כיום
מחסה לבן לאדן ולמנהיג הטליבאן, מולה מוחמד עומר".
האם השניים מסתתרים יחד, להערכתך?
"לא. בן לאדן נע ונד בין פקיסטאן לאפגניסטאן ואילו מולה עומר שוהה,
לדעתי, באפגניסטאן, בסביבות קנדהאר, שהיתה תמיד מעוזו וממנה הוא הגיע
לשלטון".
בניגוד לדעה הרווחת בתקשורת, סבור העיתונאי הפקיסטאני, שההנהגה הבכירה
של אל-קאעדה ובכלל זה בן לאדן אינה שומרת, בשלב זה, על קשר בינה לבין
עצמה. "הם יודעים שהם נתונים במעקב של ארצות הברית, פקיסטאן והמערב.
משום כך הם אינם משתמשים במכשירי טלפון ובמחשבים. לכל היותר, אולי,
הם נעזרים בבלדרים, כדי להעביר ביניהם מסרים".
ראשיד, המגדיר עצמו "מוסלמי מסורתי", נולד ב-1948 בפקיסטאן ולמד
בקולג' הממשלתי בלאהור ובאוניברסיטת קיימברידג' בבריטניה. לעיתונות
נקלע במקרה. במשך שהותו בבריטניה החל כותב על פקיסטאן ואפגניסטאן
לכמה עיתונים בריטיים. בשובו למולדתו שילב כתיבה אקדמית-מחקרית
ועבודה עיתונאית ומונה לכתב האזורי של "Far Eastern Economic Review"
ושל "דיילי טלגרף" הלונדוני.
עד לפלישת הצבא האדום לאפגניסטאן לא היה ביקוש רב לכתבותיו, אבל
בעקבותיה גבר העניין הבינלאומי באזור. "לאחר הפלישה הסובייטית
התוודעתי למוג'אהדין הפקיסטאנים והאפגנים, שלחמו בפולשים. רבים מהם
ישבו בערי הספר בגבול בין שתי המדינות וניהלו משם מלחמת גרילה.
נפגשתי אתם וכתבתי עליהם".
כך, בהדרגה, נהיה אחמד ראשיד סמכות בנושא. טיפוח הקשרים אתם נשא פרי,
במיוחד בשנים 1996 ו-1997, כשהטליבאן, בהנהגת מולה עומר, ניצלו את
מאבקי הכוח הפנימיים ואת ההרג ההדדי בתוך הסיעות השונות של תנועת
המוג'אהדין ותפסו את השלטון באפגניסטאן.
לדברי ראשיד, בראשית דרכם בשלטון היתה לטליבאן הנהגה קולקטיווית,
ודעתו של מולה עומר היתה רק אחת מכמה. "רק אחרי כן, ב-1999, החל מולה
עומר לנהוג מנהג של שליט יחיד. הוא קיבל החלטות רבות על דעת עצמו
והדבר גרם חוסר שקט בהנהגת הטליבאן והתנגדות כלפיו". ביצור מעמדו קרה
במקביל לתופעה נוספת: הפיכתו של אוסאמה בן לאדן לאחד האנשים המשפיעים
ביותר עליו.
"נקודת המפנה בהתפתחות של בן לאדן היתה ב-1991 ,1990, בעת הפלישה
העיראקית לכוויית ומלחמת המפרץ", אומר ראשיד. "בן לאדן בא לאפגניסטאן
כעשור לפני כן, בן תפנוקים ממשפחה עשירה. הוא התוודע אז למורה ההלכה
הפלשתינאי עבדאללה עזאם (ראו מסגרת) ופעל לצדו; בעיקר העניק מכספו
לארגוני צדקה שהוקמו לטיפול במשפחות של חללי המוג'אהדין. לאחר מותו
של עזאם, השתלט בן לאדן על הרשת שלו. הוא האיץ את הסיוע הכספי וייסד
מעין תוכנית פנסיה ללוחמי המוג'אהדין ששבו לבתיהם במדינות דרום מזרח
אסיה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. בשנות המלחמה גם נחשב בן לאדן לאיש
הקשר של המודיעין הסעודי לאפגניסטאן וקיים קשרים טובים עם משפחת
המלוכה.
"אבל בקיץ 1989 חלה תפנית. בן לאדן הציע למשפחת ה