מי מפחד מהעמותות?

בסקר של חברת "מאגר מוחות" שנערך לאחרונה, התקבלה תשובה מובהקת לשאלת אחריותה של המדינה לטיפול באוכלוסיות חלשות. 81% מהנשאלים השיבו בחיוב לשאלה, "האם המדינה צריכה לסייע לעמותות".

למרבה הצער, ממשלות ישראל מיישמות באופן חלקי בלבד את רצון הציבור. והנה, לא רק שהעמותות מביאות את כספי הנדבנים כדי לבצע את תפקיד המדינה, הן גם נאלצות להשקיע משאבים ניכרים ויקרים, על מנת להתמודד עם מוסדות השלטון, במקום להפנות משאבים אלה לאוכלוסיות הנזקקות אשר על מנת לשרתן הוקמו. כאילו לא די בכך, המפקחים מטעם משרדי הממשלה מעלים בכל שנה תקנים ודרישות מחמירות, כל זאת מבלי לפצות את העמותות הנושאות בעול לבדן.

כשדנים באחריות המדינה אל מול תפקיד העמותות, צריך לזכור שארגוני המגזר השלישי, אינם גורמים המתחרים במוסדות המדינה, אלא אחד מהאמצעים העומדים לרשותה בסיוע לאוכלוסיות חלשות, במיוחד באותם מקומות ומצבים שבהם קצרה ידה של המדינה מלהושיע.

בעמותות השירות, הפועלות בעידודה של המדינה לסיוע לאוכלוסיות החלשות, מול משרדי החינוך, הבריאות והרווחה, קיימת פריסה נרחבת של תשתית ואנשי מקצוע. כך למשל בנוגע לילדי החינוך המיוחד, הפעוטות במעונות יום שיקומיים, הקשישים או העניים הנעזרים בחלוקת מזון. התפיסה ההגיונית והמתבקשת היא שהעמותות הן "הצבא" בשירות החברה האזרחית והמדינה לטיפול באתגרים החברתיים המורכבים, הדורשים מקצועיות ומיומנות.

מדוע אם כן, מתקשות ממשלות ישראל, בזו אחר זו, בחיזוק העמותות והפיכתן לשותפות אסטרטגיות במאמץ הלאומי של תמיכה בחוליות החלשות במרקם החברתי שלנו? אחת הסיבות לכך היא יחסם האמביוולנטי של הרגולטורים לעמותות, יחס הנע בין ניכור, לבין הנוחות שבהסתמכות על עבודתן. למרות שהרגולטור מכיר בעובדה שהעמותות מיישמות את חזון המשרדים, נראה שיש מי שרואה בארגונים אלו, 'גורמים מתחרים' ולכן נמנע מלקיים איתם דיאלוג אמיתי ומשתף. מי שמכיר מקרוב את העבודה מול משרדי הממשלה, בוודאי יודע שלעיתים האתגר הגדול הוא פשוט לקבל מענה לפניה בע"פ או בכתב.

שילוב של רגולציה מכבידה, תקשורת לקויה, היעדר תיאום בין משרדי הממשלה השונים והיעדר תפיסה של שותפות עם העמותות, מקשים מאד על תפקוד הארגונים ותקציבם. כפועל יוצא, משאבים רבים יורדים לטמיון בשל אילוצים בירוקרטים במקום להיות מנוצלים לפעילות החשובה של סיוע לנזקקים.

כדוגמא אחת מיני רבות, המוסד לביטוח לאומי, אשר מעביר עשרות מיליוני שקלים בשנה לעמותות בתחום הבניה והפיתוח, הופתע לאחרונה לגלות, כי משרד הרווחה, פסל מסיבות טכניות, חלק מעמותות אלו (הזוכות לתמיכת הביטוח הלאומי) מלזכות במכרז לאספקת שירותים. החלטה זו עוררה תדהמה, משום שאותן עמותות ממש, קיבלו מהמדינה מענקים לבנייה בסכומי עתק של מיליוני שקלים וכעת מנועות מלנצל משאב זה לתועלת הציבור. התנהלות בלתי מתואמת זו, עלולה להוביל לבזבוז אדיר של כספי ציבור מכיסו של משלם המיסים.

המפסידים מגישה זו, הם בראש ובראשונה הנזקקים לשירותי העמותות, אחריהם הציבור הרחב ולבסוף הממשלה עצמה, שמפסידה "נקודות" אצל הציבור ופועלת כנגד האינטרס של עצמה. מאות אלפי אזרחים נזקקים בכל שנה לסיוע ומענה לצרכים ייחודיים. להם לא ממש איכפת מיהו המוציא והמביא את הפתרון והתמיכה בשטח. מבחינתם הכתובת הייתה ונותרה המדינה, גם אם זו מושיטה את ידה באמצעות "יד ארוכה" - עמותות השירות.

בעת זו של חשבון נפש והזדמנות לתיקון והתחלה חדשה, ראוי לשקול יישום תפיסה מקורית ואמיצה, המשלבת שותפות וניצול המשאבים והידע הקיים בעמותות, תוך יצירת סינרגיה מבורכת וביסוס מערכת יחסים יציבה ובת קיימא של הממשלה והמגזר השלישי, הכל לטובת סיוע אפקטיבי לאוכלוסיות החלשות ולבעלי צרכים מיוחדים.

*הכותב הוא מנכ"ל עמותת מרכז מיחא, הפועלת לשיקום פעוטות וילדים עם לקויות בשמיעה, יו"ר וועד מעונות היום השיקומיים וחבר וועד המנהל של "מנהיגות אזרחית" – ארגון הגג של העמותות בישראל.