פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      די לפיטורים על רקע נרטיבי

      במהלך הלחימה בעזה בקיץ האחרון פוטרו עובדים ערבים שהתבטאו באופן שצרם לאוזני מעסיקיהם. רון גרליץ קורא להבנה שמדובר בפיטורים פסולים

      בקיץ האחרון התרחשה בצל המלחמה בעזה תופעה מסוכנת ביחסים שבין האזרחים היהודים והערבים – פיטורים של עובדים ערבים על רקע האשמה בהבעת עמדות שלא התיישרו עם הנרטיב הלאומי היהודי בזמן המלחמה. להערכתי היו מאות מקרים כאלה. זו כנראה לא הפעם הראשונה שעובדים ערבים נזרקים ממקום עבודתם בזמן מלחמה, אבל הקיץ קרו שני דברים חדשים: הראשון הוא התארגנויות חוזרות ונשנות של כנופיות גזעניות שדרשו פיטורי עובדים ערבים בכל מיני מקומות; השני הוא פיטורים כאשר המעסיק הוא דמות ציבורית מוכרת ובכירה, שאמנם לא נחשב קיצוני, אך מודה בפומבי שהרקע לפיטורים הוא עמדות שהביע העובד הערבי בזמן המלחמה. התופעה השנייה, להלן פיטורים על רקע נרטיבי, היא חדשה לחלוטין.

      החברה בישראל לא מצליחה להכיל את שני הנרטיבים הסותרים

      הדוגמה המובהקת היא ההתנהגות המבישה של מנהלי בתי החולים תל השומר ושערי צדק. בתל השומר הושעה אח ערבי כי כתב בפייסבוק שחיילי צה"ל בעזה הם פושעי מלחמה, ובשערי צדק הושעה רופא ערבי על רקע דומה. בשני המקרים הצדיקו מנהלי בתי החולים בפומבי את המעשה. פרופ' רוטשטיין, מנהל תל השומר, אמר כי "בית החולים מהווה אי של סובלנות לכל צוותו והבאים בשעריו. פגיעה בערך זה בצורה כל כך בוטה [...] אינה יכולה לעבור לסדר היום וכל המפר את עקרון הסובלנות אין מקומו איתנו".

      פרופ' רוטשטיין התבלבל: השאלה אם חיילי צה"ל ביצעו פשעי מלחמה בעזה היא שאלה משפטית, נרטיבית ולאומית. אזרחים יהודים התפללו בקיץ האחרון לשלום החיילים שגויסו בצו 8 ונלחמו בעזה, והאזרחים הערבים התפללו לשלומם של בני עמם ובני משפחותיהם שהופצצו בעזה בידי אותם חיילים. כאשר בעזה נהרגים עשרות חיילים ומאות רבות של אזרחים פלסטינים, אי אפשר לצפות שהאזרחים היהודים והערבים יראו עין בעין את מה שהתחולל שם, ולא הגיוני שלא תהיה מחלוקת בשאלה הזו. יש כאן שני נרטיבים סותרים, אך לגיטימיים, שמלווים את הסכסוך הציוני-פלסטיני מתחילתו. התפקיד של מנהל בית החולים הוא להבריא את החולים והפצועים ולא להכריע במחלוקת על מה שהתרחש בעזה. הוא כשל לחלוטין כאשר זרק הביתה אח ערבי שדעתו חרגה מהנרטיב שבו הוא מחזיק, ובדרך גם גרם נזק ציבורי.

      אמנם יש הבדל בין המון מוסת ואלים הנכנס לקניון בפרדס חנה ודורש את פיטורי העובדים הערבים ובין מנהלי בתי החולים שהשעו את העובדים הערבים בזמן המלחמה והתגאו בכך בתקשורת. אבל הנזק שחוללו האחרונים, המכובדים, היה אולי גדול וחמור יותר, כיוון שהם נתנו בכך לגיטימציה לאחרים לפטר עובדים ערבים. אם מנהל בית החולים מפטר רופא ערבי שכתב פוסט בפייסבוק, הוא נותן רוח גבית לבעל הפיצרייה שרוצה לפטר עובד ערבי שאמר דברים "לא ראויים" בזמן מלחמה. הפיטורים וההשעיה האלה גם אינם חוקיים. נשיא בית הדין לעבודה לשעבר סטיב אדלר התבטא בעניין מפורשות ואמר כי "מותר לעובדים להתבטא כרצונם בעניינים פוליטיים או בכל תחום אחר. אמירה של עובד, גם אם היא קיצונית ומתריסה, אינה יכולה להיות סיבה אוטומטית לפיטוריו".

      ראוי גם להזכיר שמאות ואלפי עובדים יהודים שאיחלו בזמן המלחמה איחולי מוות לערבים בכל מקום ברשת וגם בעל פה לא פוטרו. חשוב לי גם לומר שאני רואה בחומרה פיטורים על רקע נרטיבי, אף כי מובן שאיני תומך בכל ההתבטאויות שנאמרו. הפגנת שמחה על מות חיילים מצד אזרחים ערבים שעובדים עם עמיתים יהודים היא התנהגות מכוערת וחסרת רגישות, ובוודאי שאינה מקדמת דרך חיים משותפת ליהודים וערבים.

      ממשלת ישראל היתה צריכה לצאת להגנתם של המפוטרים, אך חלק משרי הממשלה היו עסוקים בהסתה נגד האזרחים הערבים.לנציבות שוויון הזדמנויות בעבודה במשרד הכלכלה היתה עמדה פנימית ברורה נגד הפיטורים האלה, והיא נתנה סיוע אפקטיבי למפוטרים שפנו אליה, אך היא כשלה בכך שלא השמיעה קול ציבורי נחרץ ורחב שקורא למעסיקים להימנע מכך ולמפוטרים לפנות אליה. לא פלא שרק 15 פניות הגיעו אליה בזמן המלחמה. זה טרגדיה, כי עובדה שהפיטורים הלא-חוקיים האלה לא מחזיקים, וכמעט כל מי שנאבק נגד הפיטורים הוחזר למקום עבודתו (כולל שני המקרים בבתי החולים שהוזכרו כאן).

      גם לארגוני החברה האזרחית יש אחריות מסוימת לאי-בלימת גל הפיטורים בזמן המלחמה. היו לנו סיבות רבות לכעוס על הממשלה בזמן המלחמה, אבל הכעס הוא יועץ גרוע, ולכן לא הצלחנו להביא את המפוטרים הערבים הרבים לפנות לגורם שיכול להחזיר אותם לעבודה – נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה במשרד הכלכלה.

      פיטורים על רקע נרטיבי חושפים את העובדה שהחברה בישראל לא מצליחה להכיל את שני הנרטיבים הסותרים. את הסכסוך הישראלי-פלסטיני חייבים לחתור לסיים, אבל עד אז – המשימה האזרחית היא לייצר חברה שנותנת מקום לשני הנרטיבים האלה, ושיקום מערכת היחסים בין ערבים ליהודים במקומות העבודה היא אולי אחת המשימות הדחופות ביותר. ההשלכות השליליות של אותו גל פיטורים על תהליכי ההשתלבות של האזרחים הערבים בשוק העבודה והכלכלה בישראל משפיעות גם כעת אחרי המלחמה ומאיימות להסיג לאחור תהליכים חיוביים שהחלו. אז אם אתם מכירים מפוטר ערבי, הפנו אותו לגורמים שיגרמו לביטול הפיטורים ויחזירו אותו לעבודה, ואם אם מכירים מעסיקים יהודים, אמרו להם שלא יעלו אפילו על דעתם לעשות את המעשה המביש של פיטורים על רקע נרטיבי.

      הכותב הוא מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי, העמותה לקידום שוויון אזרחי