כולם מדברים על מחיר המילקי או הקוטג', אבל יש נתון כלכלי שמשפיע הרבה יותר על מצבנו במדינה - פריון העבודה הנמוך ביחס לעולם. על פריון העבודה כמעט שלא מדברים כי קשה להבין את הקשר בינו לבין הצמיחה ואיכות החיים הנמוכה של מרבית אזרחי המדינה, אולם הוא חשוב במיוחד בימים אלה שבהם מתברר יותר ויותר שהמשק נמצא במיתון ולא נראה מתי ואיך יוצאים לצמיחה.
טוב עשה המכון הישראלי לדמוקרטיה שהקדיש ב"פורום קיסריה" הקרוב מושב לנושא פריון העבודה. המכון ביקש מצוות בהובלת פרופ' צבי אקשטיין, לשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל, להכין מצע למושב. עיקרי המסמך פורסמו השבוע בעיתונות, וזוהי הזדמנות להציג לקוראים שתי גישות מנוגדות ביחס לאמצעים לטיפול בנושא כה חשוב, כאשר כל אחת מהן עשויה להוביל לתוצאות אחרות לגמרי ביחס לצמיחה ואיכות החיים שלנו.
מהו פריון העבודה?
פריון העבודה מייצג את התפוקה הממוצעת של העובדים במשק. המכפלה של פריון העבודה במספר המועסקים במשק קובעת את סך התוצר. בעבר, שיעור התעסוקה (אחוז העובדים מתוך סך האוכלוסייה) היה נמוך יחסית, אולם מהלכים ממשלתיים לעידוד היציאה לתעסוקה בישראל וירידה בשיעור התעסוקה במדינות המפותחות בשל המשבר הכלכלי - שינו את התמונה.
כיום, שיעור התעסוקה בישראל גבוה מהממוצע של מדינות ה-OECD, כולל ארה"ב. מצד שני, פריון העבודה בישראל נמוך ב-33% מהממוצע של מדינות ה-OECD, וכמעט חצי מזה של ארה"ב. מה שמדאיג יותר הוא שבעשרים השנים האחרונות הואט קצב צמיחת הפריון ואנחנו מתרחקים עוד יותר מרמת הפריון של המדינות המפותחות. מסקנה ראשונה: פריון העבודה שלנו כיום נמוך משמעותית ביחס למדינות המפותחות, וכל עוד הוא נמוך, נייצר פחות - וכתוצאה מכך יהיה לכולנו פחות כסף לקנות מילקי, קוטג' או דירה.
לכן, עלינו לשאול שתי שאלות: האחת, מה צריך לעשות כדי להגדיל את פריון העבודה, והשנייה - איך עושים את זה כך שהתוספת תתחלק בצורה יותר שוויונית יותר מהמצב כיום.
מה לעשות כדי להגדיל את הפריון?
בתיאוריה הכלכלית מקובל שפריון העבודה מושפע משלושה גורמים: רמת ההשקעות במשק; רמת ההון האנושי (ההשכלה של העובדים); וההתפתחות הטכנולוגית (ההוצאה למחקר ופיתוח). רמת ההשקעות בישראל נמוכה מאוד ביחס למדינות ה-OECD; רמת ההשכלה וגם התפלגות ההשכלה דומים למדינות ה-OECD; ואילו ההוצאה הלאומית למחקר ופיתוח היא הגבוהה ביותר במדינות ה-OECD. המסקנה הטבעית היא שהבעיה שלנו היא רמת ההשקעות הנמוכה, ואם נגדיל אותה אזי נוכל לסגור את הפערים בפריון העבודה ביחס לעולם.
במסמך הצוות בהובלת פרופ' אקשטיין, לעומת זאת, אין המלצה להגדיל את ההשקעות במשק. במקום זה מוצע לפזר את ההשקעות הנמוכות הקיימות כיום גם לענפי השירותים "שיטמיעו שיפורים טכנולוגיים", ובעיקר מוצע "להגדיל את התמיכה הממשלתית במחקר ופיתוח וליצור מנגנונים התומכים בחדשנות בכלל הסקטור העסקי".
אכן, רמת ההשקעות במשק נמוכה מאוד. בעשור האחרון אנו נמצאים במקום לפני אחרון בין מדינות ה-OECD ברמת ההשקעות ביחס לתוצר (ראו תרשים 1), ואנחנו נמוכים בכ-20% מהממוצע של מדינות ה-OECD. יתר על כן, סך ההשקעות כולל בתוכו גם את נתוני הבנייה למגורים, ואם נסתכל רק על ההשקעות במגזר היצרני אזי הפער גדול עוד יותר - ושיעור ההשקעות בתעשייה ביחס לתמ"ג בישראל בעשור האחרון היה כמחצית משיעור ההשקעה הממוצע במדינות ה-OECD (ראו תרשים 2).
כל המדינות שצמחו בעשור האחרון במזרח אסיה, במזרח אירופה, בטורקיה ואחרות עשו זאת דרך השקעות גדולות בתעשייה, וממוצע ההשקעות בתעשייה של המדינות הצומחות ב-OECD גדול פי 4 מזה של ישראל. לכן, לא פלא שהן צומחות ואנחנו לא. התובנה שהשקעות במפעלים יצרניים היא הבסיס לצמיחה בת-קיימא המבוססת על פריון עבודה גבוה, נמצאת בבסיס התפיסה הכלכלית בעולם מאז ומתמיד.
גם שר האוצר האמריקאי כאשר נשאל בביקורו בישראל לפני מספר חודשים על מצב המשק האמריקאי, אמר כי "אני מאוד מרוצה מהנתונים האחרונים המצביעים על הגידול בהשקעות. אמריקה ממשיכה להיות המקום הכי טוב להשקעות, והגידול המתמשך במספר מקומות העבודה מצביע על המשך הצמיחה". הוא לא השתמש בסיסמאות כמו "הטמעת שיפורים טכנולוגיים" או "הגדלת החדשנות" - אלא דיבר על השקעות במכונות וציוד במגזר היצרני כמפתח לצמיחה.
מסקנה שנייה: רמת ההשקעות במשק הישראלי נמוכה בצורה חריגה ביחס לעולם. כדי להגדיל את פריון העבודה יש להגדיל את רמת ההשקעות לפחות לרמה המקובלת ב-OECD.
איך נגדיל את הפריון בצורה יותר שוויונית?
הגדלת ההשקעות במשק תביא לגידול ודאי בפריון העבודה במקומות שבהם נבחר להשקיע. עם זאת, ישנה חשיבות לשאלה באילו ענפים משקיעים ומהם הענפים שיכולים להיות המנוף לשינוי במשק? להרכב הענפים יש שני מאפיינים בולטים: האחד, יש הבדלים גדולים ברמת הפריון בין ענפי התעשייה, בעיקר היצוא, לענפי השירותים המקומיים (ראו תרשים 3). בעוד שבתעשייה התפוקה לעובד קרובה למיליון שקל, בענפי השירותים העסקיים התפוקה פחות מ-600 אלף שקל, ובמסחר נמוכה מ-300 אלף שקל.
המאפיין השני הייחודי למשק הישראלי הוא הפער הענק בין גודלה של התעשייה לגודלו של המגזר הפיננסי, הנדל"ן והשירותים. בעשרים השנים האחרונות ישנה התכווצות בחלקה של התעשייה בתוצר, וגידול בענפי הפיננסים והשירותים המקומיים. ב-2012 הידרדרנו לרבעון התחתון של מדינות ה-OECD, בעוד שבפיננסים, בנדל"ן ובשירותים אנחנו ניצבים במקום השני. הרכב כזה של תעשייה חלשה ופיננסים ושירותים חזקים, מאפיין מדינות כושלות כגון איטליה, יוון, ספרד ופורטוגל.
עקרונית, קיימות שתי דרכים להגדלת הפריון הכולל במשק: הגדלת מספר המועסקים בענפי היצוא שבהם יש פריון גבוה, או העלאת הפריון בענפי השירותים המקומיים שבהם יש פריון נמוך. צוות הכלכלנים מציע להתמקד בענפים המקומיים; לחלק את מעט המענקים שהמדינה מקצה לתעשייה גם לשירותים המקומיים כדי להגדיל את ההשקעות בהם; לעודד מעסיקים להכניס טכנולוגיות מתקדמות בענפי השירותים; ולפעול בצורה אקטיבית כדי לעודד יבוא מתחרה. הדברים אכן נשמעים נהדר כאשר עושים חשבון תיאורטי, אולם במציאות הם יביאו לפגיעה בכלכלה ובאזרחים, שהרי העלאת הפריון בענפים המקומיים חייבת לבוא או על ידי הגדלת הכנסות (שמשמעה העלאת מחירים לאזרחים), או על ידי הקטנת מספר העובדים.
כך, למשל, הכנסת קופות רושמות למרכולים מהווה "השקעה בטכנולוגיה מתקדמת בענפי השירותים" שתביא להגדלת הפריון, אולם תוביל בוודאות לפיטורים של הקופאיות. לא בטוח גם שאותן קופאיות ימצאו עבודה חלופית אם כל הרשתות והשירותים האחרים "ישקיעו בטכנולוגיה מתקדמת" ויצמצמו את מספר העובדים, וכל עוד התעשייה וענפי היצוא מצטמצמים ואינם מסוגלים להציע משרות חלופיות. באותה מידה, השקעה של רשתות המזון בהקמת מרכזים לוגיסטיים והקמת סניפים גדולים, תבוא על חשבון המכולות השכונתיות ותגרום לסגירה שלהן.
כפיצוי על הפיטורים הצפויים מציע הצוות לפעול בנחישות למניעת כניסת עובדים זרים לבנייה ולחקלאות, ובכך להבטיח שפע של משרות בענפים שישראלים אינם עובדים בהם כיום בגלל השכר הנמוך והקושי הפיזי שכרוכים בהם.
הניסיון המצטבר בארץ ובעולם מנוגד לגישת הצוות. במדינה קטנה כמו ישראל, הפריון הנמוך בענפים המקומיים יכול לעלות בלי תופעות לוואי שליליות רק כאשר ענפי היצוא מצליחים להביא למדינה הכנסות מספיק גדולות בפריון גבוה, אשר ניתן לחלוק אותן עם הענפים המקומיים. סביב ענפי היצוא יש גם אשכולות של קבלני משנה וספקי שירותים מקומיים שנהנים גם הם מהגידול ביצוא. ענף היצוא המרכזי של מדינת ישראל הוא התעשייה (כ-50 מיליארד דולר בשנה). את ענפי היצוא התעשייתי ניתן להרחיב תוך שמירה על הפריון וללא פגיעה בענפים אחרים.
מסקנה שלישית: הדרך הנכונה להגדלת פריון העבודה במדינת ישראל היא באמצעות הרחבת ענפי היצוא - בראש ובראשונה היצוא התעשייתי. הגדלת התפוקה ומספר המועסקים בתעשייה לרמה המקובלת ב-OECD תביא להגדלה של כ-10% בתמ"ג לנפש, ובהתאם גם לגידול בהכנסה לנפש של אזרחי המדינה.
לסיכום, לפניכם שתי גישות מנוגדות להגדלת פריון העבודה במשק הישראלי הקטן: האחת היא הגישה המקובלת בכלכלה הקלאסית ובארצות המפותחות של עידוד החברות בענפי היצוא על ידי הגדלת השקעות במכונות וציוד, במחקר ופיתוח וכן ביצירת סביבה תומכת ביצוא. השנייה, היא הגישה של הזנחת ענפי היצוא והגדלת ההשקעות בענפי השירותים המקומיים ועידוד יבוא מתחרה להם. בחשבון תיאורטי שתי הגישות מביאות להגדלת הפריון, אולם בעוד שהראשונה תביא להגדלת מספר המועסקים בשכר גבוה ולהגדלת ההכנסות של אזרחי המדינה, הגישה השנייה תביא להעלאת מחירים ולהגדלת האבטלה.
במצב הזה, ראוי שהדיון בנושא ייצא מהמסגרת הצרה של הממסד הכלכלי ויהפוך לדיון רחב שבו יוכל גם ציבור הצרכנים והעובדים בישראל להביע את דעתו ולהוביל למדיניות שתסייע להגדלת הצמיחה של המשק וליצירת תעסוקה איכותית בשכר גבוה לחלקים גדולים יותר של אזרחי המדינה.