שני תחומים קריטיים נמצאים כבר תקופה ארוכה בניגוד עניינים מובנה, ונדמה שבישראל מתקשים למצוא את האיזון הנכון בין שניהם. התעשייה חשובה לאדם בזכות המוצרים אותם היא מייצרת ובזכות התעסוקה והפרנסה שהיא מספקת. איכות הסביבה הינו נושא יקר וחשוב ללב כולנו - הנושמים את האוויר, צורכים את המים ומעבדים את האדמה. זכותנו לדרוש כי נחיה בסביבה בריאה ולא מזוהמת.
במתח המתמיד בין שני תחומים אלה מתקבל לעיתים הרושם, כי המשרד לאיכות הסביבה רואה לנגד עיניו רק את נושא איכות הסביבה, ומאחר והוא גם זה שאחראי על החקיקה, הוא מחוקק חוקים בסטנדרטים גבוהים ולא מידתיים למדינה כמו ישראל. במצב כזה, ברור שאם הרף של המשרד לאיכות הסביבה יהיה מקסימלי, הדבר יפגע בתעשייה שלא תוכל להמשיך ולייצר בגלל העלויות הגבוהות שבשמירה על איכות הסביבה. דבר זה יביא לפיטורי עובדים והפסקת היצוא.
על מנת להבין את הבעיה של חוסר גמישות ונכונות למצוא איזונים ראויים בקונפליקט הזה, ניקח לדוגמא מפעל לייצור רכיבים אלקטרוניים שבחלק מתהליכי הייצור משתמש בחומרים רעילים. יום בהיר אחר מגיע מנהל המפעל למשרד ומוצא על שולחנו התראה על פי "פקודת המיסים גביה" לדרישת תשלום בגובה 700,000 שקלים בגין קנס "שפכים חריגים" ואגרת אכיפה. מנהל המפעל פנה אל משרדנו ליעוץ משפטי. בבדיקה שערכנו, הסתבר שהמפעל הוכנס לתוכנית בקרת שפכים בהתאם לכללי תאגידי המים והביוב (שפכי מפעלים המוזרמים למערכת הביוב) ובהתאם לכך בוצעה במפעל בדיקת בקרה.
בדיקת "פיקוח על שפכי תעשיה", הינה בדיקה לפיה נלקחת דגימה של השפכים הזורמים מהמפעל לרשת הביוב העירונית, ואת תוצאותיה מכניסים לנוסחה קבועה בכל תאגידי המים. לפי הנוסחה הזו נקבע גם גובה הקנס.
יאמר כבר עתה, כי מדובר בנוסחה שרירותית ביותר , הקובעת כי יש להכפיל את התוצאה מהדגימה בכל כמות המים בו משתמש המפעל במשך התקופה הרלוונטית, ללא התחשבות בשאלה אם הייצור הספציפי, "המזהם", אכן מתרחש בכל ימות השנה, או רק במספר ימים. וכך הגיע תאגיד המים לדרישת תשלום של אסטרונומית של 700,000 שקלים. מיותר לומר שקנס כזה עלול למוטט מיידית כל מפעל סביר ולגרום לאובדן מאות מקומות עבודה.
בבדיקה שערך מומחה שנשכר על ידינו, הסתבר שהיו ליקויים רבים באופן הבדיקה שערך תאגיד המים, ושהיא אינה משקפת את הרכב השפכים שהוזרמו מהמפעל. משרדנו מצא עוד שתאגיד המים לא ביצע את חובתו להודיע למפעל על תכנית הניטור, לא במועד ולא בפירוט הנדרש בחוק. ועדיין, למרות שתאגיד המים חרג באופן ברור מהנהלים הקיימים, ולמרות הכשלים שנמצאו בבדיקה, התאגיד לא היה מוכן לחזור בו מהחיוב.
בשלב זה היה על בעלי ומנהלי המפעל להחליט האם לפתוח במערכה משפטית וללכת "על כל הקופה", או למנהל מו"מ עם תאגיד המים להקטנת עלויות וקניית סיכון. בסופו של יום תאגיד המים אכן הציע פשרה כדי לחסוך את ההליכה לבית משפט.
בנוסף לחוק בעניין זיהום המים, קיימים חוקים דומים לגבי זיהום אוויר וזיהום קרקע. כל הנושאים הללו רגישים וחשובים לנו כאנשים פרטים וכחברה, אך עדיין אנו צריכים למצוא איזונים ראויים בין התעשייה לבין איכות הסביבה. בשלב זה נראה כי הכף נוטה לרעת המפעלים המספקים את היצוא ואת מקור הפרנסה, ועל המפעל השורד להילחם באופן יום יומי על קיומו, וחבל.
הכותב הוא ממשרד ויור ליברובסקי, המתמחה במשפט מסחרי אזרחי וייצג את המפעל