העסקים לא כרגיל השנה

היתה שנה קשה לעסקים, ולא רק בגלל מבצע צוק איתן ששיתק כמעט את פעילות המשק בחודשי הקיץ. קמעונאים הנסמכים על השוק המקומי נפגעו מהדרישה הגוברת להפחתת מחירים ולתחרות. רווחיות היצוא ירדה בגלל שחיקת הדולר (מגמה שהשתנתה רק בספטמבר). הפעילות בשוק ההון התכווצה, וכך גם רבים מהתקציבים הממשלתיים, שהופנו לכיסוי גירעונות העבר ומימון המלחמה. מאות עסקים נקלעו לקשיים, רבים מהם נסגרו, אחרים מנסים עדיין להשתקם. חלק קטן מהם, הגיעו לכותרות המדורים הכלכליים. אחרים נעלמו בשקט.

סוגרים שנה בוואלה! – לכל הכתבות

השנה נפרדנו ממפעל הנעליים האחרון, "נעלי בריל" בראשון לציון שפיטר ביוני את 120 עובדיו, לאחר שמשרד הביטחון הפסיק את הזמנותיו ועבר לרכוש את נעלי החיילים בארצות הברית. בערד נסגר מפעל מגבות ערד, לאחר שנים ארוכות של מאבק הישרדות. חברת המשביר סגרה את רשת הסופרמרקטים קוסט ומכרה את סניפיה לאחר שצברה הפסדים של 35 מיליון שקל, ואפילו בענף הבניה, ששגשג בדרך כלל ונהנה מעליית מחירים מסחררת, נרשמה קריסה: באוגוסט מונו כונסים לחברת הבניה הגדולה צ לנדאו שקרסה תחת חובות של 70 מיליון שקל. בחודש שעבר הוצא צו הקפאת הליכים לחברת עבודות העפר מרדכי בנימין שקרסה תחת חוב של 178 מיליון שקל.

להלן 6 ההסתבכויות העסקיות הגדולות של 2014, שחלקן ימשיך ככל הנראה ללוות אותנו גם בשנה הבאה.

בינואר השנה הגיעה פרשת הקריסה של אי.די.בי, חברת ההחזקות הגדולה במשק, לשיאה: נוחי דנקנר, ארז את חפציו ופינה את משרדיו, לאחר ששלט בחברה ביד רמה במשך עשור. רבים חשבו שהיה זה סוף הנפילה הארוכה והכואבת של החברה: את מקומו של דנקנר תפסו בעלי שליטה חדשים, אדוארדו אלשטיין ומוטי בן משה. הם הזרימו למעלה ממיליארד שקל לשיקום החברה, והעמידו ערבויות אישיות לתשלום חובות במאות מיליוני שקלים.

אבל לא היה די בכך כדי לכסות את בור החובות העמוק אליו נקלעה אי.די.בי. כדי להשלים את מהלך ההבראה נזקקה אי.די.בי למכור נתח משמעותי מעסקי הביטוח שלה, ולהפיק רווח מהנפקת חברת הכימיקלים "אדמה" בארצות הברית. המו"מ למכירת "כלל ביטוח" נקלע למבוי סתום, לאחר שהמפקחת על הביטוח במשרד האוצר, דורית סלינג'ר, הבהירה שלא תאשר את המכירה לקבוצה סינית שעימה נחתם הסכם ראשוני. הנפקה בוול סטריט של החברה הבת אדמה, שהיתה אמורה להתקיים בחודש שעבר, בוטלה מחוסר נכונות המשקיעים לשלם את המחיר שאותו ביקשה החברה תמורת מניותיה. דחיית ההנפקה התקבלה על ידי בעלי המניות ובעלי החוב של אי.די.בי במורת רוח. מניית החברה צללה בבורסה, איגרות החוב שלה נסחרות בתשואה שנתית הנעה בין 10% ל-20% , המשקפת חוסר אמון ביכולת החברה לעמוד בפירעון. בדו"חות הכספיים ממשיכים רואי החשבון להזהיר מפני קריסת החברה נוכח מצבה הרעוע. במהלך השנה הקרובה אמורה אי.די.בי לפרוע חוב של למעלה ממיליארד שקל לבנקים ולבעלי איגרות החוב שלה. היא תוכל לעשות זאת רק אם בעלי השליטה יכניסו ידם לכיס ויזרימו לה לפחות 500 מיליון שקל. בשוק ההון גוברות הערכות שהשניים אינם יכולים או אינם רוצים לחזור ולהערות מאות מיליוני שקלים לבור החובות האדיר של אי די בי, והחברה צפויה לחזור בקרוב לטיפולו של בית המשפט.

ידיעה שגרתית כמעט שפורסמה באתרי האינטרנט וברדיו בבוקר ה-3 באפריל, על פגיעת מכונית ברוכב אופניים, לא משכה תשומת לב מיוחדת. אולם בצהרי אותו יום הכתה הידיעה בהלם את אנשי שוק ההון בתל אביב: רוכב האופניים שנהרג בתאונה היה אמיר קס . קס (52) היה מנהל משותף בקרן ההשקעות הגדולה מרקסטון, שהשקיעה מאות מיליונים בתעשייה, שוק ההון המסחר והשירותים. הטרגדיה של קס פתחה תיבת פנדורה, וחשפה את הקשיים העסקיים אליהם נקלעה הקרן הגדולה.

מרקסטון היתה אחד מקרנות ההשקעה הגדולות והפעילות ביותר במשק, היא גייסה 750 מיליון דולר מקרנות פנסיה אמריקאיות, והשקיעה את הכסף בעשרות חברות ישראליות: בין היתר היא רכשה קרנות נאמניות מבנק הפועלים, את חברת דפי זהב את רשת הספרים סטימצקי, יצרנית החוטים "נילית" ועוד. חלק מהשקעותיה של מרקסטון עלו יפה והצדיקו את המוניטין שיצאו למנהליה, אמיר קס ובנקאי ההשקעות הותיק רון לובש. אולם סדרת תקלות שיתקה את הקרן והביאה אותה על עברי פי פחת. ב-2009 נחשפה פרשת שוחד בכיכובו של אליוט ברוידי, יו"ר מרקסון. הפרשה שיבשה את יכולתה של מרקסטון לגייס הון נוסף והגבילה מאד את יכולת התמרון שלה. בהמשך הסתבכה החברה בשורת עיסקות כושלות כגון רכישת קרנות הנאמנות של בנק הפועלים במחיר מופקע, השקעה ביצרנית כלי הרכב תומקאר, בחברת הנדל"ן אלרן וברשת סטימצקי.

ביולי השנה הודתה מרקסטון כי יש חשש להמשך קיומה. החובות נערמו ל-קרוב למיליארד שקל, ערך ההשקעות ירד בשליש. גיוס חירום של משקיעים בקרן חסך מהמנהלים פניה לבית המשפט בבקשה להקפאת הליכים, והרגיע לעת עתה את חשש בעלי איגרות החוב.

רשת הספרים הותיקה שנוסדה בידי משפחת סטימצקי ונוהלה על ידי ערי סטימצקי היתה אתגר של ממש למנהלי השאפתניים של קרן מרקסטון: למרות המכירות הדועכות נקלע השוק לתחרות קשה, שהתנהלה בעיקר בין סטימצקי לרשת הגדולה המתחרה, "צומת ספרים". ב-2005 החליט סטימצקי לפרוש מהמערכה ולמכור את הרשת שהקים כמעט מאפס למרקסטון. מחיר העסקה לא פורסם רשמית והוא נאמד בכ-50 מיליון דולר.

מרקסטון רכשה את סטימצקי ברכישה ממונפת. כלומר: הרשת היתה אמורה לשלם מהכנסותיה חלק מעלות העסקה. המחיר הגבוה ותנאי הרכישה חייבו את הרשת להתייעל ולהגדיל את רווחיה כדי שהעסקה תהיה כדאית. אולם בפועל עברה סטימצקי מרווח צנוע להפסדים כבדים. החובות שהועמסו עליה הפכו למשקולת שאיימה להטביע אותה. הקשיים אליהם נקלעה מרקסטון עצמה השנה, מנעו אפשרות להזרמת הון שיסייע לסטימצקי לשרוד. באוגוסט, כשהיא על סף קריסה, נמכרה הרשת ללא תמורה משמעותית לידיה של קבוצת רוכשים בראשות אשת הפרסום יפיתי גרינברג ("ג. יפית")

בסוף 2013 ערך איל העיתונות שלמה בן צבי כנס בבית מלון באילת והכריז על תכניותיו השאפתניות בקשר לעיתון מעריב, אותו רכש שנה קודם לכן מידי נאמני בית המשפט: "בעוד שלוש ארבע שנים נעבור בתפוצה את ידיעות אחרונות". שלושה חודשים מאוחר יותר, במרץ 2014, פנה בן צבי לבית המשפט וביקש צו להקפאת הליכים, עבור קבוצת העיתונים שבבעלותו.

בכך הסתיימה, לפחות בינתיים, דרכה של קבוצת "הירש מדיה" בעולם העיתונות. בן צבי היה מו"ל קטן יחסית שהתמחה בעיתונות למגזר הדתי לאומי, וספינת הדגל שלו היתה העיתון "מקור ראשון". רכישת מעריב, על מאות עובדיו, מערכת ההפצה הגדולה ובית הדפוס הגדול, היתה עבורו קפיצת מדרגה, ככל הנראה גדולה על יכולות הניהול שלו. בן צבי השקיע ב"מעריב", על פי דבריו, 90 מיליון שקל, אולם ההשקעה ירדה לטמיון והוא נאלץ להעביר את העיתונים שקנה והקים לנושיו. הוא עצמו עקר אם משפחתו לחו"ל, ככל הנראה לקנדה. את המותג מעריב רכשה תמורת כמה מיליוני שקלים חברת ג'רוזלם פוסט שבבעלות אלי עזור, שחידשה את הופעת העיתון. העיתון מקור ראשון נרכש על ידי קבוצת ישראל היום בבעלות שלדון אדלסון.

במאי הוכרז מוטי זיסר, איש נדל"ן בעל עסקים חובקי עולם, כפושט רגל. זיסר, שהחל את הקריירה העיסקית שלו בבניית העיר עמנואל בשומרון, שלט חברות ציבוריות בפרטיות שעסקו בנדל"ן ומלונות באירופה. המשבר הכלכלי המתמשך באירופה, טעויות עסקיות והסתמכות על מימון בהלוואות יקרות מוטטו את עסקיו של זיסר כמגדל קלפים. האיש שהתגורר באחד הבתים המפוארים בארץ והצטלם במטוס הפרטי המפואר שרכש כדי לנהל את עסקיו הבינלאומיים, נותר כמעט חסר רכוש.

ב-2013 נקלעה האימפריה שהקים לקשיים. בסוף השנה הודיעה חברת הנדל"ן אלביט הדמיה שבשליטת זיסר כי אינה יכולה לעמוד בהתחייבויותיה. במסגרת התספורת הגדולה בתולדות שוק ההון בישראל נאלצו בעלי איגרות החוב לוותר על 90% מהחוב -1.8 מיליארד שקל.

במאי השנה נחתם צו פירוק לחברה האחרונה שנותרה בשליטתו של זיסר, חברת אירופה ישראל, שחובותיה הסתכמו במיליארד שקל. נכס הנדל"ן האחרון שנותר בבעלותו, הווילה מפוארת בשווי עשרות מיליוני שקלים בפתח תקווה, עומד בימים אלה למכירה, והתמורה תועבר במלואה לידי הבנקים הנושים.

בסוף ינואר 2014 נדהמו רבים מעובדי בית החולים הדסה בירושלים לשמוע שקופת בית החולים התרוקנה\ וקיים סיכוי סביר שלא יקבלו את משכורת החודש הבא, לפחות לא את מלואה. וועד העובדים החל להתארגן לשביתת מחאה, בעוד ההנהלה ממלאת פיה מים. בפברואר הפכו הפכה חורשת השמועות לידיעה צורבת: הנהלת בית החולים פנתה לבית המשפט בבקשה להקפאת הליכים, שמשמעותה היתר להפסקת תשלומים לנושים וספקים. בית החולים הענק, עם אלף מיטות אשפוז וששת אלפים עובדים, חדל לתפקד לאחר שקופתו התרוקנה. במשך שנים ארוכות הוא צבר חוב שהגיע ל-1.3 מיליארד דולר. בהמשך יתברר שלמחדל היו אבות רבים: נשות הדסה, שבית החולים בבעלותן, לא השכילו לנהל את בית החולים כראוי. בית החולים ירד ממעמדו כמוסד המוביל בתחומו. הנהלת משרד הבריאות, אחריות רבה נופלת גם על משרד הבריאות, האחראי לדאוג ליציבותו של בית החולים המרכזי המשרת כמיליון תושבים בירושלים וסביבתה.

במאי נחתם הסכם הבראה להדסה: מאות עובדים פוטרו, המדינה התחייבה להזרים 1.5 מיליארד שקל לתפקודו התקין, דירקטוריון בית החולים יוחלף. אולם במערכת הבריאות טוענים שהדסה, ובתי חולים אחרים במערכת רחוקים מתפקוד תקין, והמצב הכספי הולך ומחמיר. קריסת הדסה היתה רק צלצול התרעה, אבל ספק אם מנהלי מערכת הבריאות התעוררו לטפל במשבר המתמשך.