העסקים החשובים של השנה

סוגרים שנה בוואלה! – לכל הכתבות

מבצע צוק איתן: המלחמה שהתפתחה במפתיע בגבול הדרומי עלתה למשק במחיר הנאמד בכ-12 מיליארד שקל. חלק מאלפי העסקים שנפגעו במישרין ובעקיפין ממתקפת הטילים ושיבוש החיים עדיין לא התאוששו מהמכה. אולם הנזק הכלכלי העיקרי הוא בצורך להגדיל את תקציב הביטחון ולקצץ בתקציבים אזרחיים שהיו יכולים לקדם את צמיחת המשק, להקטין פערים חברתיים ולשפר את איכות החיים שנפגעה משנים ארוכות של הזנחה.

תכנית מע"מ אפס: במרץ הפתיע שר האוצר יאיר לפיד כשהציג את תכניתו לפטור ממע"מ לזכאים רוכשי דירה ראשונה. התכנית שימחה את קבלני הבניין ואלפים מקרב הזכאים הפוטנציאליים, אבל עוררה התנגדות רחבה מצד קבלנים, יריבים פוליטיים וחוגים חרדיים שחשו שתנאי הזכאות מקפחים אותם, וכלכלנים, בהם רוב אנשי האוצר, שטענו שהתכנית תקל על מעטים אך תעלה את מחירי הדירות בכללם. הציפיה לאישור התכנית שיתקה את ענף הנדל"ן לחודשים ארוכים, ולזמן קצר נראה שהיא מרגיעה את עליות המחירים. לאחרונה פחתו הסיכויים להשלמת האישורים, ומחירי הדירות חזרו להשתולל.

מפולת מחירי הנפט: כאשר השעון הראה חצות והזוגות התנשקו בפרוס 2014, נסחר הנפט בבורסות הסחורות על פי שער של 110 דולר לחבית. בימים אלה נסחרת חבית נפט במחיר 66 דולר בלבד ירידה של 40%, שיש אומרים שעוד תימשך. מפולת מחירי הנפט הגיעה, אם כי באופן מתון יותר, גם למיכל הדלק שלנו, ותתבטא גם בהוזלת מחירי החשמל, המים, הגז ומוצרים עתירי אנרגיה אחרים.

פסק הדין שניתן בסוף מרץ השנה בפרשת השחיתות הגדולה הפך לנקודת מפנה בשחיתות הפושה מזה שנים רבות בממשל הישראלי. המורשעים הם אנשי ממשל ואנשי עסקים, ובראשם ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט וראש עיריית ירושלים לשעבר אורי לופוליאנסקי, שנטלו שוחד כדי לקדם פרויקט מגורים ענק ומכוער במיוחד הניצב על הר נישא בליבה של ירושלים המערבית. בפסק דינו נתן השופט דוד רוזן קבע השופט דוד רוזן בין היתר, שמיליוני השקלים שניתנו על ידי אנשי העסקים כ"עמלות" למתווך שמואל דכנר, לא היו אלא שוחד, גם אם לא הוצגו ככאלה במפורש. פסק הדין חשף תעשיה שלמה של "מאכערים" הפועלת במעט בגלוי במסדרונות השלטון והמנהל הציבורי, והעמיד בפניה תמרור "עצור".

הידיעה שהתפרסמה ב-8 באפריל בעיתון "כלכליסט" לא הפתיעה רבים בשוק ההון: עידן עופר, יורש "החלק הישראלי" של אמפריית האחים עופר, החליט להעתיק את מגוריו מהבית המפואר בארסוף ללונדון. עופר הוא בעל השליטה בחברה לישראל, הנשלטת מזה שנים רבות על ידי משקיעים ישראלים למחצה. אביו של עידן, סמי, חי רוב שנותיו בלונדון, אולם עידן התגורר בישראל, ואף שירת כקצין בחיל הים. בעקבות ההודעה על עזיבתו את הארץ, החלה גם החברה לישראל להעתיק חלק ניכר מפעילותה לחו"ל. חברת הבת כימיקלים לישראל (כיל) בעלת הזיכיון להפקת אשלג בים המלך, מצמצמת את השקעותיה בישראל וכבר יותר ממחצית פעילות האשלג שלה היא במדינות זרות. עופר אינו מספק הסברים רשמיים לעזיבתו. יש הטוענים שהוא פעל משיקולי מס, במטרה ליהנות מפטורים המוענקים באנגליה למהגרים. אחרים טוענים שעופר מאס בישראל וביחס העוין של הציבור והתקשורת למשקיעים ובעלי הון.

בין אם תהיה זו הצלחה ובין אם מדובר בכישלון, השקת מיזם IBC לתקשורת בסיבים אופטיים היתה אחד ה אירועים החשובים, אם כי הבלתי מורגשים עדיין, של השנה החולפת. התקוות שנתלו במיזם היו גדולות: אם הוא יצמיח כנפיים, תעמוד לרשות תושבי המדינה רשת אינטרנט מהירה ויעילה הרבה יותר מהשירותים המוצעים על ידי שתי תשתיות התקשורת הקיימות, של בזק והוט, ובמחירים נמוכים באופן משמעותי, ממש כמו במדינות
מפותחות. אולם מאז השקת המיזם במאי לא קרה הרבה. עד כה חוברו לרשת לקוחות בודדים. החברה סובלת מסכסוכים בין הבעלים, והיעדר כמעט מוחלט של פעילות שיווקית. אם מיזם הסיבים לא יתעורר לחיים בשנה הקרובה, תמשיך ישראל לפגר אחר המדינות המפותחות בתחום תשתיות התקשורת, וגם זו סוג של בשורה.

השידור הציבורי היה בעבר אחד הנכסים החשובים של המדינה, אך בעיות בניהול ומעורבות יתר של פוליטיקאים שיתק את השירות החשוב. ערוץ הטלוויזיה, שאמור היה להיות עיקר כוחו של השידור הציבורי נעלם כמעט מהנוף. הוא אמנם משדר, אך שיעור הצפיה של מרבית תכניותיו נמוך מאד. הניהול הכושל גרם לגרעונות כבדים, שהפכו את הרשות, לתלויה עוד יותר בחסדי פוליטיקאים האחראים לתקציבים ממשלתיים שמימנו את הגירעונות ואפשרו את המשך קיומו של השידור הציבורי.

גלעד ארדן היה שר התקשורת הראשון שקיבל לידיו את האחריות לרשות השידור ובצוותא עם שר האוצר יאיר לפיד החליט לעשות מעשה: הוא אמץ את מסקנותיה של וועדה ציבורית שהמליצה לפרק את רשות השידור, לבטל את גביית האגרה שהמאיסה את הרשות על הציבור, ולהקים רשות חדשה, מאוזנת, יעילה ורלבנטית לציבור הצופים והמאזינים. כעת פועלת הרשות תחת מפרק מטעם בית המשפט. המבחן הגדול יהיה בשנה הבאה, כאשר תקום הרשות החדשה, שאמורה להיות מאוזנת כלכלית, יעילה ונצפית יותר. הצלחת השידור הציבורי החדש עשויה להשפיע גם על פעילותם של הערוצים המסחריים.

במרץ הגישה וועדה בראשות אורי יוגב את המלצותיה לשיקום חברת החשמל: על פי התוכנית אמורה היתה המדינה לשחרר את החברה מהשליטה המוחלטת של וועדי העובדים, לייעל אותה ולארגן אותה מחדש. כאלפיים עובדים מיותרים אמורים היו לעזוב את החברה, מרביתם בתנאי פרישה מכובדים, ולחסוך לצרכני החשמל מאות מיליוני שקלים בשנה. מחירי החשמל היו יורדים בהתאם, והמדינה היתה מקבלת שירות טוב וזול יותר. יוגב, מנכ"ל רשות החברות הממשלתיות קיבל גיבוי מראש מהממשלה והשרים המעורבים, אבל כשהסתער על מלאכת היישום גילה שהוא לבד במערכה, מול וועדי עובדים חזקים יותר מכל שר וראש ממשלה. בספטמבר נאלצו פקידי הממשלה להרים ידיים. מנכ"ל החברה, אלי גליקמן, הבין ששלטון הוועדים בחברה חזק מתמיד, והתפטר. יוגב הסיט את מאמציו לחיסול שלטון הוועדים בחברות ממשלתיות אחרות. גם ניסיונו לצמצם את שליטת וועד עובדי התעשיה האווירית בחברה הסתיים במפח נפש.

אם שמעתם בשנה האחרונה על ריבוי חסר תקדים כמעט של סכסוכי עבודה, עיצומים, שביתות ואיומי שביתות במשק, אין בכך מקרה. בפברואר השנה נכנס לתפקידו הבוס החדש של ההסתדרות, אבי ניסנקורן, ושינה את סגנון ההתנהלות. קודמו בתפקיד, עופר עיני, נודע כמנהיג היודע לסגור עסקאות שקטות על שותפיו למו"מ, תוך שימוש נדיר יחסית בנשק השביתה. ניסנקורן, עורך דין בהכשרתו, היה במשך שנים ארוכות יד ימינו של עיני, וכניסתו לתפקיד נחשבה בתחילה לפרק המשך של מדיניות היו"ר הקודם. חזותו הפקידותית וסגנון דיבורו המתון של ניסנקורן התאימו למנהיג עובדים סוער ונחוש. אולם ניסנקורן הפתיע: הוא לא היסס לגבות שביתות ברשות שדות התעופה, כשהתעורר חשש לגורל הפקדות הפנסיה של העובדים, הוא חידש את המאבק למען עובדי הקבלן, איים בשיבושים בכל המשק אם לא יושג הסדר שיניח את דעתו לפרישת עובדי חברת הדואר, ולאחרונה יצא למאבק נחרץ להעלאת שכר המינימום. ליריביו של ניסנקורן בארגוני המעסיקים ובאוצר אין כבר ספק: סוגר העסקות עיני הוחלף במנהיג חברתי.

שרת הבריאות יעל גרמן נטלה על עצמה אחריות כבדה: לבחון את המשך פעילותה של הרפואה הפרטית בישראל ואת הקשר בינה לבין הרפואה הציבורית. ביוני השנה אימצה השרה את ההמלצה להפריד בין הרפואה הפרטית לרפואה הציבורית, ולאסור את הרפואה המסחרית בתוך בתי החולים הציבוריים, שמתקניהם נועדו לשרת האת הציבור הרחב ללא אפליה בין עשיר ועני. מנהלי בתי החולים לא אהבו את ההמלצה שכן הרפואה הפרטית משמשת להם מקור להכנסות המשמות לפיתוח בתי החולים. יישום ההמלצות לא היה פשוט אבל אם הן ייושמו הן עשויות לשנות את פניה של מערכת הבריאות ולסייע בקיצור התורים המתארכים לניתוח.