חצי מיליון ישראלים מתקשים לשלם משכנתא או שכר דירה

חצי מיליון ישראלים מתקשים לשלם באופן סדיר על קורת הגג שבה הם מתגוררים, כך מראים נתוני הסקר החברתי האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס). המספרים המדאיגים מקנים מושג על בעיה שחורגת מהדיון על מחירי הנדל"ן - בועה, לא בועה - ואשר מכרסמת ביסודות שעליהם מבוססים שוקי הדיור והאשראי לדיור (משכנתאות).

בחודש ספטמבר החלו להתפרסם ממצאים ראשונים מתוך הסקר החברתי לשנת 2013 ששם דגש מיוחד על רווחת האוכלוסייה. דוגמה אחת לממצא בעייתי, שדווקא סוקר בהרחבה, היא החשש שמקנן בקרב רוב הישראלים בני 20 ומעלה, 55% מהם ליתר דיוק, כי הם לא יוכלו להתקיים בכבוד בעת זקנה.

אבל אם ציפיות עגומות כאלו עשויות להפוך בעתיד לפרץ אופטימיות, הרי שאת תשובות הנשאלים לגבי נושא הדיור כבר קשה לפטור כפסימיות גרידא. זאת מסיבה פשוטה: הן מתייחסות לעבר; 9.2% מקרב האוכלוסייה הבוגרת השיבו בחיוב לשאלה "האם ב-12 החודשים שחלפו פיגרתם לפחות חודש אחד בתשלום שכר דירה או משכנתא?".

למצב כזה שבו לעשירית העם קשה להתמיד בתשלום שכירות או משכנתא, כבר צריך לקרוא "משבר" (והנתונים עוד מנכים את דיירי הדיור הציבורי). מכאן עולה השאלה כיצד מתיישב "המשבר" עם המציאות המאקרו-כלכלית הסבירה? הרי פחות מאחוז אחד מסך החוב לדיור מוגדר כ"בעייתי", כלומר כזה שלא נפרע בזמן. במונחים נומינליים מדובר בכ-2 מיליארד שקל מתוך תיק משכנתאות כולל של 259 מיליארד שקל.

אז ראשית, נתוני הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל שהוצגו לעיל נוגעים למשכנתאות עם פיגור של 90 יום או יותר בתשלומים בהשוואה ל-30 יום בלבד בסקר למ"ס. לכן, כפועל יוצא מהבדלי הגדרות, לווה שמפגר כחודשיים בהחזר המשכנתא ייחשב לבעייתי לפי מבחן למ"ס, אך (עדיין) לא לפי מבחן הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל.

במאמר מוסגר נאמר כי תיק המשכנתאות של מוביל השוק, בנק מזרחי טפחות, עשוי לספק אינדיקציה להתפלגות החוב הבעייתי. כ-75% מסך החוב הבעייתי לדיור בבנק נמצא בפיגור של 90 יום, ועוד כ-25% בפיגור של 30-89 יום.

הסיבה השנייה לפער בין הסקר המטריד למציאות "הסבירה" היא שלמ"ס כורכת בסקר זה מחזירי משכנתאות עם שוכרים. באופן טבעי, קשיי תשלום זמניים של שוכרים בשוק השכירות החופשית "מוחלקים" בהסדרים כאלו ואחרים בין שוכר למשכיר, ובטח שלא מגיעים לכותרות כמו במקרה של מספרים גדולים של לווי משכנתא שמתקשים לשלם בזמן (די להיזכר במשבר הסאב-פריים).

מהסקר עולה עוד ש-17% ממי שמתגוררים בשכירות פיגרו לפחות חודש אחד בתשלום דמי השכירות. כמו כן, 6% ממי שמתגוררים בדירה בבעלותם התעכבו לפחות חודש אחד בתשלום המשכנתא. מכאן אפשר להעריך שלאור גודלן המוחלט של אוכלוסיית השוכרים ובעלי הבתים (אוכלוסיית האחרונים גדולה בהרבה), קבוצת המתקשים לשלם נחלקת פחות או יותר שווה בשווה בין שוכרים לבעלי בתים.

בין אם מדובר בשוכרים ובין אם במי שמחזירים משכנתא, פילוח המשיבים לפי הכנסה לא מותיר מקום לספק מי מתקשים לשלם את ההוצאה על דיור שהיא גם ההוצאה הגדולה ביותר של משק בית ישראלי.

בקרב מי שמשתכרים ברוטו עד השכר החציוני במשק, כ-6,500 שקל, לא פחות מ-16% מדווחים על פיגור בתשלומים. הנתון יורד ל-11% אצל בעלי הכנסה כוללת ברוטו של עד 13,000 שקל, וצונח ל-3% בלבד בקרב מי שמרוויחים מעל ל-13 אלף שקל.

שאלה חשובה בסקר מתייחסת לפיגור בתשלומי חשבונות כמו חשמל, ארנונה או טלפון. בקרב בעלי הכנסה ברוטו נמוכה של עד 6,500 שקל, שיעור מבהיל של 44% מהנשאלים הודו שפיגרו בתשלום "רך" - יחסית למשכנתא/שכ"ד - של חשמל או מים.

נזכיר שבקבוצת שכר זו ציינו 16% מהנשאלים "בלבד" כי פיגרו בתשלום עבור קורת גג בין אם לבנק ובין אם לבעל הבית. חיבור שתי התשובות מספק אישור סטטיסטי לתפיסה לפיה בישראל לפני הכול משלמים את המשכנתא.

שיעור חריג של 10% מבעלי הכנסה כפולה מהחציונית, מעל 13,000 שקל ברוטו בחודש, הודו בעיכוב תשלום. לגביהם אולי אפשר להניח שקשיים תזרימיים נקודתיים גרמו להם לדחות תשלומים תוך יכולת לעמוד בקלות בקנס הקטן.

לא מפתיע שמעל 36% מתוך מי שפיגרו בתשלום משכנתא ושכר דירה השנה, גם הרגישו עניים, וזאת לעומת פחות מ-12% שהרגישו כך מקרב מי שמצליחים לעמוד בתשלומים אלה.

הרגשתם אינה מנותקת ממציאות חייהם כנראה; כשבוחנים את הוויתורים של מי שמתקשים לשלם לדיור באופן סדיר, אפשר לראות שהם חותכים בבשרם החי: כך למשל 36% מהם חוו ניתוק של חשמל, מים או טלפון, וזאת בהשוואה ל-4.5% בלבד בקרב מי שמצליחים לשלם כסדרם את התשלומים על דירת המגורים.

כמו כן, כמעט 8 מתוך 10 מתקשים לעמוד בהוצאות חיוניות, 77% מהם ויתרו על חימום או קירור לעומת 35% בקרב אוכלוסיית המשלמים. זהו הוויתור לגביו ישנו הפער הגדול ביותר בין הקבוצות.

ואפילו לגבי טיפולים רפואיים ישנם הבדלים דרמטיים בין הקבוצות: אם 6% ממי שמשלמים בזמן ויתרו על תרופות בגלל קשיים כלכליים, הנתון מזנק ל-33% בקרב מי שמתקשים לשלם עבור דירת המגורים.

לסיום נאמר כי יוזמות הדגל שהציג עד לאחרונה ענף הדיור - מע"מ 0%, מחיר מטרה ושכירות הוגנת - כוונו כנראה לטוב, אך הן כולות צופות פני עתיד ונוגעות לרכישות שעוד לא קרו ולחוזי שכירות שעוד לא נחתמו.

הנתונים לעיל מראים כי רבים מדי מתקשים לעמוד בהתחייבות חוזית שכבר נטלו על עצמם, בין אם מול הבנק ובין אם מול בעל הבית.

בשבוע שעבר פרסם בנק ישראל מחקר שפיו הזוגות הצעירים בישראל מתרחקים מרכישת בית; דוגמה בולטת למגמה זו היא הירידה בשיעור הבעלות על דירה בקרב בני 35 ל-60% בלבד ב-2012, לעומת 66% ב-2002.

הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדגים הלכה למעשה את חוק הכלים השלובים: אותם צעירים (וצעירים פחות) שמתקשים לקנות דירה, מוצאים את עצמם חיים זמן רב מבעבר "על ארגזים", כלומר בדירה שכורה. אם ב-2003 רבע מבני קבוצת הגיל 40 ועד 30 דיווחו על מגורים בשכירות, בשנה שעברה זינק השיעור ל-34%.

אלא שגם לשכור הפך להיות קשה יותר מבחינה פיננסית; ולראיה ישראלים רבים שמתקשים לעמוד באופן סדיר בתשלום לבעל הבית, ונאלצים לעשות ויתורים כלכליים משמעותיים כפי שהראינו בכתבה.

משתנה לרעה

מספר השוכרים בישראל גדל משמעותית בעשור האחרון: בשנת 2013 דיווחו 24% מהישראלים כי הם שוכרים את דירת המגורים שלהם לעומת 20% בשנת 2003. השינוי אולי לא נשמע דרמטי באחוזים, אבל מדובר במאות אלפי בני אדם שעבורם המציאות השתנתה לרעה.

נשארים בדירה

בעשור החולף השוכרים נשארים יותר זמן באותה דירה, אולי בהיעדר יכולת "לקפוץ למים" ולקנות דירה. שיעור בני 30 עד 40 שבעת הסקר ב-2013 היו בדירתם פחות משנה ירד ב-6% בהשוואה ל-2003 ל-35% מקרב כלל השוכרים בקרב קבוצת הגיל, ובמקביל עלה ב-4 נקודות אחוז ל-46% השיעור של מי שנשארו בדירה עד 5 שנים, ובעוד 2 נקודות אחוז ל-12% מי שנשארו בדירה עד 10 שנים.

שוק חופשי

רוב מוחץ שוכרים את דירת המגורים מאדם פרטי (כולל בן משפחה) - 87% מכלל מי שדירתם שכורה. רק 13% משלמים דמי שכירות לחברות ציבוריות כמו "עמידר" או "חלמיש", וכאן מובילה אשדוד אשר כ-20% מתושביה השוכרים הם דיירים של החברות הציבוריות.

מצמצמים שטח

השוכרים מסתפקים בפחות חדרים בדירת המגורים בהשוואה למי שגרים בדירה בבעלות. אם 65% מהשוכרים גרים בדירות של עד 3 חדרים, הרי ש-75% ממי שמתגוררים בדירה בבעלותם נהנים מ-3.5 חדרים או יותר או יותר.

שוכר או משכיר

במסגרת תוכניות מע"מ 0% ומחיר מטרה, שגורלן עוד לוט בערפל, דובר על אפשרות שזוגות צעירים שמתקשים לקנות במרכז יממשו את ההטבה בפריפריה ויישארו לגור קרוב לעבודה - כלומר ישכירו וישכרו. נכון ל-2013, ל-13% בלבד מהשוכרים יש דירה נוספת בבעלותם. אגב, בירושלים ובת"א היקרות שיעור השוכרים-משכירים גבוה קצת יותר, 14.4% ו-15.4% בהתאמה.

אמנות למען הרעיון

המועסקים בתחום התקשורת, האמנות הבידור והפנאי הם שיאני השוכרים - 1 מכל 3 מהם שוכרים דירה לעומת 1 מכל 4 בקרב כל ציבור המועסקים. מנגד שיעור הבעלות הגבוה ביותר הוא אצל עובדי השלטון המקומי - 80%. למעשה הוא גבוה אף יותר ומגיע ל-84% בקרב עובדי ענף אספקת החשמל, אך הנתון לא מובהק דיו.

השכלה יתרה

השוכרים משכילים מעט יותר; עבור 16.5% מבעלי הבתים תואר ראשון (BA) היא התעודה הגבוהה ביותר באמתחתם האקדמית בהשוואה ל-20.3% מהשוכרים. ברמת ההשכלה הגבוהה יותר, תואר שני ותואר שלישי, ישנו שוויון: עבור כ-12% מהנשאלים מקרב שתי הקבוצות זו התעודה הגבוהה ביותר.

החרדים מובילים

בקרב החרדים נמצא שיעור השוכרים הגבוה ביותר בהשוואה למגזרים אחרים באוכלוסייה בישראל - 31.5% לעומת 25% בממוצע כלל-ארצי. את תמונת המראה מספקת קבוצת הדתיים-מסורתיים, עם שיעורי שכירות נמוכים במיוחד של 19% ושיעורי בעלות גבוהים במיוחד של 77%.

לא פוגע באושר

השוכרים מאושרים רק קצת פחות. בשורה התחתונה, והחשובה, רמת האושר של שוכרים ומשכירים גבוהה למדי: כמעט 88% מבעלי הבתים ו-83% מהשוכרים "מרוצים" או "מרוצים מאוד" מחייהם באופן כללי. וכאשר מדובר על שביעות הרצון מאזור המגורים הפער נמחק כליל, 83% מהמשיבים בשתי הקבוצות "מרוצים" או "מרוצים מאוד".