פרק לא מפואר בדיני חברות בארה"ב

הנה התגלתה תעשייה צומחת חדשה בארה"ב: קריסות עסקיות. ב-2001 פנו 95 חברות ציבוריות לבית המשפט בבקשה להגנה מפני נושים בעוד הן מתארגנות מחדש תחת פרק 11 (Chatper Eleven) בחוק פשיטות הרגל העסקיות. חברות טלפוניה כושלות, קבוצות מסחר באנרגיה וחברות תעופה יהפכו ככל הנראה את 2002 לשנת הקריסה העסקית. בשבוע שעבר, לדוגמה, מינתה UAL, החברה האם של חברת התעופה עתירת החובות יונייטד איירליינס, מנכ"ל חדש בעוד היא מנסה להימנע מפנייה לבית המשפט בבקשה להגנה מפני נושים. מבין עשר הקריסות המהדהדות ביותר בארה"ב מאז הוחלה הגרסה החדשה של פרק 11 ב-1978, שבע נרשמו בשנה החולפת.



הן מבטיחות שנים של עבודה פורייה עבור עורכי דין, רואי חשבון, יועצים פיננסיים, חברות יחסי ציבור ויועצים אחרים המתמחים בעסקי "השיקום". בעבור תיק טיפוסי הם מקבלים לרוב 1%-2% מנכסיה של החברה הקורסת. לפי האומדן הזה תניב "תעשיית הקריסות העסקיות" האמריקאיות הכנסות של 6 מיליארד דולר ב-2002.



השאלה היא בתמורה למה? מנהלים של חברות קורסות, העיתונות העסקית והמשקמים עצמם אומרים כי הם עובדים קשה. בדיוק של מנתח מוכשר, הרופאים העסקיים האלה מסלקים את הרקב מגוף החברות, מסירים את נטל החובות מהכתפיים השמוטות של החולה ומשחררים אותו לעולם, בריא ורענן. מקומות עבודה ניצלים, ערך נשמר והחברות נולדות מחדש. כה מצוינים המוניטין של פרק 11, שמנהלים אירופאים, שאינם נהנים ממערכת כזו, קובלים על כך כי לחברות אמריקאיות יש יתרון תחרותי לא הוגן.







אך העובדות מציירות תמונה פחות מרנינה. לין לופוקי, פרופסור למשפטים באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA), בנה מסד נתונים של כל החברות הציבוריות עם נכסים של 100 מיליון דולר ויותר שפנו לבית משפט בבקשה להגנה מפני נושים תחת פרק 11 מאז 1980. רוב החברות קיבלו הזדמנות נוספת, אך רבות מהן כשלו שנית. לופוקי בדק את קורותיהן של חברות שחזרו לחיים רגילים בשנים 1991-1996. בתוך חמש שנים נסגרו 29% מהן, ושני שלישים מאלה פורקו או מוזגו עם חברות אחרות במיזוגי חירום. בכל אחת מחמש השנים רשמה החברה הטיפוסית במחקר של לופוקי הפסד שווה ערך לכ-2% מנכסיה.



מחקרים אחרים מספרים סיפור דומה. באופן כללי, אומרת אדית הוצ'קיס מבוסטון קולג', מחצית מהחברות שמשתקמות תחת הגנת בית משפט מפני נושים כושלות שנית. יצרנית הפלדה LTV קרסה לראשונה ב-1986, ולאחר שבע שנים בבתי משפט (ו-270 מיליון דולר), קרסה LTV שנית ופורקה ב-2001. יצרנית האלקטרוניקה ממורקס זכתה להגנה מפני נושיה פעמיים. כמו תיק ג'ארנדיס נגד ג'ארנדיס בספרו של צ'רלס דיקנס Bleak House נמשך התהליך שנים ארוכות, וכמו בג'ארנדיס עורכי הדין כילו לבסוף את כל הנכסים, וממורקס נעלמה. פלאנט הוליווד, גרנד יוניון קומפני, TWA והרווארד אינדוסטריס הן קורסות סדרתיות מפורסמות אחרות.



אחד ההסברים לכך הוא שקריסות ענק נוטות להתרכז בכמה תעשיות בעייתיות, כמו פלדה, תעופה ובאחרונה גם טלקומוניקציה ומסחר באנרגיה. ייתכן כי השימוש הנרחב (ואולי גם המוטעה) בפרק 11 יצר את הקיבולת העודפת בתעשיות הפלדה והתעופה. חברות חלשות מבקשות את הגנת בית המשפט, נפטרות מחובות, נושאות ונותנות על חוזי העסקה חדשים עם האיגודים המקצועיים ויוצאות לעולם כחברות חדשות ונמוכות-עלויות. לכן הקיבולת בתעשייה לא יורדת, והחברות החדשות-ישנות לוחצות כלפי מטה את המחירים ומאיצות גל חדש של קריסות. כך היה במקרה LTV וגם במקרה של חברת התעופה קונטיננטל איירליינס.



כל זאת עלול לבשר רעות לתעשיית הטלפוניה האמריקאית, שבה פועלות כעת יותר מ-50 חברות בורסאיות (ובהן וורלדקום וגלובל קרוסינג) תחת הגנת בית משפט מפני נושים. "כמה מהחברות האלה יחלימו", אומר אייוון סיידנברג, מנכ"ל קבוצת הטלפוניה הגדולה וריזון. "אך הן שוב יקרסו, ולכן כדאי לפרק אותן כבר עכשיו".



לופוקי מצדו מאשים את בתי המשפט, במיוחד אלה במדינת דלוור: החברות שזוכות להגנת בתי המשפט שלה מפני נושים מתחשלות, ואז קורסות שוב ברעש גדול יותר מאשר בכל מדינה אחרת בארה"ב. לפני 1990 טיפלה דלוור רק בקריסה עסקית גדולה אחת, ב-1983. עד 1996, היה חלקה מכלל הקריסות בארה"ב 87%.



לופוקי טוען כי השופטים בדלוור נוקטים גישה מקלה כלפי החברות והתהליך: הנושים והחייבים מלבנים דברים בינם לבין עצמם חרף דרישת החוק מ-1978 למעורבות השופט, כדי להבטיח כי החברה שתקום אחרי הסדר החובות תוכל לשגשג. לגישה של דלוור יש חסרונות בולטים: כל אחד נאבק על חלקו, ואף אחד אינו מטפל באינטרסים של החברה כולה. החדשות הטובות, אומר לופוקי, הן ירידה במספר החברות שפונות שנית לבתי משפט בדלוור, ככל הנראה על רקע הביקורת שנמתחה על מערכת המשפט במדינה. החדשות הרעות הן שמספר "הפונות שנית" עולה במדינות אחרות, בהן ניו יורק, מכיוון שבתי המשפט שלהן מאמצים את גישת דלוור.



המשותף לכל הבעיות האלה הוא ההנהלה. כפי שמצוין באתר האינטרנט של רשות ניירות ערך, הסיבה שחברות ציבוריות כמעט תמיד בוחרות בהליך פרק 11 ולא בפירוק מלא תחת פרק 7, הוא שפרק 11 מתיר להנהלה הקיימת לשמור על תפקיד בחברה.



אין זה אומר שמנהלים ותיקים אינם פורשים לעולם. הם אכן פורשים, אך רק בסוף תהליך ההבראה, ולא בתחילתו. וגם אם הם עוזבים כבר בהתחלה, הם לרוב זוכים למנות הנהלה חדשה, אשר חייבת במובן מסוים חוב לזו הישנה.