הבעיה היא לא רק בדמי הניהול

סוגיית דמי הניהול הנוגסים בקיצבה החודשית של החוסכים לפנסיה מוכרת, אך היא לא הבעייה היחידה בסוגיית החיסכון הפנסיוני

  • פנסיה
גלעד בר לבב

החל משנת 2008 הורחבה חובת החיסכון הפנסיוני לכלל השכירים במשק. פרושו של דבר הוא שכל שכיר בישראל מחוייב להפריש חלק ממשכורתו לפנסיה, שממנה יחיה לאחר שייצא לגמלאות. מדובר בבשורה חשובה עבור ציבור רחב של עובדים, בעיקר החלשים שביניהם, שלפני כן התאפיינו בשיעורי חיסכון נמוכים לפנסיה. חקיקה זו מציבה את ישראל לצד שאר מדינות המערב, המאלצות את אזרחיהן לחיסכון פנסיוני.

הביקורת המרכזית כיום על חיסכון החובה הפנסיוני היא דמי הניהול הגבוהים שהשכירים החלשים "השבויים" נאלצים לשלם מקצבתם העתידית הנמוכה ממילא. אולם, יש גם בעיות אחרות בצו ההרחבה הפנסיוני, חשובות לא פחות מדמי הניהול הגבוהים. אך בעיות אלה אינן זוכות להתייחסות ציבורית מספקת. הראשונה נובעת מחיבור הפנסיה עם פיצויי הפיטורים והשנייה נגזרת מחיבור זה: איבוד התמריץ השלילי למעסיק לפטר עובד.

נתחיל בבעיה הראשונה. נהוג לומר שחיסכון פנסיוני הוא מספק, אם הוא מבטיח קצבה חודשית השווה לפחות ל-70% מההכנסה מעבודה לפני הפרישה. רמת החיסכון החודשית שתבטיח קצבה חודשית של 70% תלויה בגורמים רבים מלבד ההפרשה החודשית של העובד, כגון התשואה על הקרן, דמי הניהול המשולמים, קבוצת הגיל של העובד (אשר תשפיע על חישוב אורך החיים הממוצע ובהתאם על גובה הקצבה החודשית) ובנוסף, בגובה קצבאות הזקנה שיקבל מהמדינה. ההפרשה הפנסיונית המינימלית המתחייבת כיום על פי חוק, עומדת על 17.5% מהשכר. הפרשה זו מורכבת מ 5.5% אותם מפריש השכיר ומ-12% הנוספים המופרשים על ידי המעסיק לטובת העובד, המתחלקים ל-6% המופנים לקרן הפנסיה ו-6% נוספים אשר מופרשים לטובת "פיצויי פיטורים". כחלק מהשינויים של 2008, זכאי כל עובד המסיים לעבוד אצל מעסיק מסוים למשוך את פיצויי הפיטורים אם פוטר ואם לא. אולם, במידה ויבחר בכך, ייחתכו ההפקדות שלו לקרן הפנסיה אצל אותו המעסיק בשליש(!) וההפרשה לפנסיה תעמוד על 11.5% מהשכר בלבד, שיעור חיסכון נמוך מדי לכל הדעות. (ובמיוחד לאור קצבאות הזקנה הנמוכות בארץ ביחס לOECD ויש שיגידו שגם 17.5% גם אינם מספיקים).

אם מטרת המדינה לעודד חיסכון לפנסיה, מדוע היא מאפשרת לחתוך את הקרן בשליש בכל מעבר בין עבודות, כאשר ברור כי חיסכון פנסיוני של 11.5% אינו מספק לקיום בכבוד?

הבעיה השנייה הנגזרת מחיבור פיצויי הפיטורים לפנסיה נובעת מכך שלפני 2008, ניתנו פיצויי הפיטורים לכל שכיר רק אם פוטר. כך, נועדו פיצויי הפיטורים להקל על המפוטר בתקופת האבטלה, אך לא פחות מכך, להוות כוח הרתעה מול המעסיק. כיום, כאשר המעסיק מחויב להפריש את דמי הפיצויים לקרן הפנסיה של העובד בכל מקרה והכספים מאותו רגע שייכים לעובד (ללא קשר לפיטורים), פיצויי הפיטורים איבדו את יכולת ההרתעה שלהם.

מהי המשמעות של דמי פיטורים אם אינם קשורים בהכרח לפיטורים? האם מדובר למעשה בהשתתפות המעסיק בעלויות דמי אבטלה?

לכן, הטמעת מרכיב הפיצויים בחיסכון הפנסיוני לא משרתת את העובד ופוגעת הן בחיסכון הפנסיוני והן במטרה שלשמה קיימים פיצויי פיטורים. על מנת שלאזרחי ישראל תהייה פנסיה הוגנת יש להגדיל את הפרשת החובה למינימום ההכרחי העומד על פי ההערכות על לפחות 17.5%-18 ללא קשר לפיצויי הפיטורים. סוגיית פיצויי הפיטורים, בין אם יהיו על חשבון המדינה ובין אם על חשבון המעסיקים, צריכה לעלות כסוגיה בפני עצמה הדורשת טיפול נפרד.

גלעד בר לבב הוא חוקר במכון לרפורמות מבניות

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully