יש פנים מאחורי דוחות העוני

לאחרונה התפרסמו דו"חות עוני שונים המציגים בכל אחד מהם תמונה קשה של מצב העוני בישראל. אני קוראת את הנתונים ועדיין לא תופסת את הנתון הזה. אחד מכל שלושה ילדים עני. שוב אני חוזרת: אחד מכל שלושה ילדים עני. כאשת חינוך ומנהלת בית ספר בשכונה מן המורכבות בארץ, הנתון היבש מתורגם אצלי לכאב ולזעקה אמיתית של הפנים והשמות מאחרי הסטטיסטיקות. המילים מקבלות משמעות כשרואים את המציאות הזאת בעיניים.

מדי יום אני פוגשת ילדים שנאלצו להתבגר טרם זמנם וכבר בגיל 14 הם יוצאים לעבוד כדי לסייע לכלכלת משפחתם בתשלומי חשמל, מים וארנונה. תלמידים שמגיעים עייפים אחרי עבודת לילה באולם חתונות ועדיין מתקשים לרכוש ספרים וציוד לימוד בסיסי.

המציאות שלי מורכבת מהורים שניגשים אלי לבקש סיוע ומלגות כי פשוט אין ממה לשלם. כשמשכורתם עומדת 4500 שקלים והשכירות היא 3000 שקלים, אפילו רכישת תלבושת היא משימה קשה עבורם. כשהחובות טופחים וקיים החשש התמידי שיזרקו לרחוב, הולך וגדל הלחץ המשפחתי והוא אחד הגורמים לקשיי הריכוז של התלמידים בכיתות.

מורים שחוזרים מביקורי בית מדווחים על אחים מתבגרים שישנים יחד במיטה אחת. רבים מהם מתגוררים בדוחק של 10 נפשות שבני חדרים, קיים טחב בקירות בתים כי אין תקציב לשלם לשיפוץ של נזילות בקירות. ישנה אף משפחה של אב עם חמשת ילדיו שנאלצת להתגורר במחסן של מכולת 20 מ"ר ללא חלון וללא תנאים בסיסים, ואין יד עירונית המושטת לעזרה.

במהלך 7 שנותיי בשכונת "פרדס כץ" המורכבת, למדתי שגם פה, ההורים רוצים עתיד טוב יותר לילדיהם, והם חשים אשמה וחוסר אונים כשאינם יכולים להבטיח אותו לילדיהם. השאלה העיקרית שחוזרת על עצמה ומטרידה את ההורים - "מה יעלה בגורל הילדים כשלא אהיה מסוגל לעבוד בעבודה הפיזית בעוד כמה שנים, האם ניזרק לרחוב כי לא נעמוד בתשלומי השכירות?"

אני זה רק מקרה אחד, בית ספר אחד, בשכונה אחת קשת יום. אנו עושים כל מאמץ שבסופו של יום התלמיד יקבל את כל צרכיו ויוכל לצאת לאזרחות עם ארגז כלים מגוון. מבחינתי זוהי חובתנו המוסרית כחברה. ואז אני תוהה, כיצד זה שהמערכות השונות אינן נותנות מענה אמיתי, רלוונטי ועדכני לצרכים של אוכלוסיית הלומדים בבתי ספר שמצבם הסוציו-אקונומי נמוך? מהם הצרכים הבסיסיים שאנו מחויבים לספק לכל ילד וילדה במדינת ישראל?

ומי, מי כבר ייקח אחריות?

הכותבת היא איריס דורון, מנהלת בית הספר "רמז" בשכונת פרדס כץ בבני ברק