בתקופה שבה הוקמה הממשלה היוצאת, ב-2013, המערכת הכלכלית געשה ורעשה בהצגת תחזיות אפוקליפטיות שתיארו את עומק "הבור" התקציבי, שהוצג כאחד האיומים החמורים, הדוחפים את המשק כולו אל עברי פי פחת. אט-אט נמוגה ההיסטריה סביב אותו בור תקציבי מדומה, חזרנו לראייה שקולה ומאוזנת יותר, וגם איומי הבור שככו ונשכחו.
אבל כדאי כי לא נשכח את הכול, שכן אנו מחויבים גם בהסקת מסקנות. בתוך אימת הבור התקציבי הבליח מפעם בפעם קולה הצלול של נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, אשר הסבירה לנו מדוע יש להעלות את המסים בישראל, גם כדי להסיר את אימת הגירעון התקציבי.
והנה אנו נמצאים בתחילת שנת 2015, ונתוני המקרו לשנה שהסתיימה, 2014, על-פי פרסומי משרד האוצר, מראים כי הגירעון בתקציב המדינה היה רק 2.8% מהתוצר-המקומי-הגולמי; נמוך אף מיעד הגירעון של 3%; וראוי לציין - הגירעון הנמוך ביותר מכל הגירעונות התקציביים משנת 2008, שהייתה שנת המשבר הכלכלי העולמי, פרי-הבאושים של התנהגות בלתי-מרוסנת של שוקי ההון וגופים נוספים בארצות-הברית.
על רקע נתונים אלה של שנת 2014, ונתוני המקרו לשנת 2015, ההמלצה של נגידת בנק ישראל הופכת היום, בראייה לאחור, לשגיאה חמורה בניהול הכלכלה. העלאת מסים בשנת 2014 היתה בלתי-נחוצה ואפילו מזיקה. עמדת האוצר, שהתנגד להעלאת מסים, הוצגה על-ידי בנק ישראל כעמדה שגויה. בשנת 2014 הגידול בהכנסות המדינה ממסים עלה בשיעור ריאלי של 5.1%. כך שלא היה צורך להעלות את נטל המס על כלל הציבור והמגזר העסקי.
העלאת מסים מצמצמת את כוח-הקנייה של הציבור, מורידה את רמת הצריכה ואת קצב הצמיחה. ומה שחמור לא פחות, העלאת מסים מנוגדת להורדת יוקר המחיה. שכן הפחתת מחירים ומסים נועדה להגדיל את ההכנסה הפנויה של המשפחה, ולאפשר לה להשקיע יותר בתחומים חיוניים כמו בריאות, חינוך, חיסכון לעתיד. איזה ערך יש להורדת יוקר המחיה, אם מנגד המדינה סופגת כספים מהציבור ומצמצמת את ההכנסה הפנויה?
אי אפשר יותר להתעלם מכך שנוסף לכך שהשגיאה של בנק ישראל הייתה ברמת המדיניות, הוא שגה גם ביכולת לקרוא נכונה את נתוני המקרו של המשק כולו. אם היה מדובר במקרה בודד של חיזוי מוטעה של נתוני המקרו, אפשר היה לעבור על כך לסדר היום. כל ארגון חוטא באי אלו שגיאות. אבל העמדה של בנק ישראל לא הייתה שגיאה בודדת; היא נמשכה ברצף וכקו עקבי של מדיניות המסים. מדיניות שהייתה עלולה לפגוע קשות גם בציבור וגם במשק.
גם הרכישה המאסיבית של דולרים על-ידי הבנק ב-2014 מסתברת כשגויה, לפחות חלקית. אמנם היה קשה לחזות את התחזקות הדולר על רקע המשברים בשוקי העולם, במיוחד לא את המשבר בשער היורו נוכח המהלך הבלתי-צפוי של שווייץ לביטול תקרת שער-החליפין; אבל רכישת דולרים עולה לנו הון עתק, ומצמצמת את רווחי בנק ישראל, שאמורים על-פי החוק לעבור למדינה, ולכן היא גם מצמצמת את משאבי אוצר המדינה.
נוכח עובדות אלה, בחינה מחודשת של תפקודו ודרך עבודתו של בנק ישראל היא בלתי-נמנעת. מוטב שבנק ישראל יעמיק בביצוע התפקידים שהוטלו עליו מכוח החוק, ויימנע מלהציע מדיניות כלכלית; שכן אין זו אחריותו לעצב את המדיניות הכלכלית של המדינה. היעד המרכזי שלו הוא לשמור על יציבות המחירים ועל יציבות המערכת הפיננסית, לנהל את המדיניות המוניטרית, לדאוג לפעילות סדירה של שוק מטבע-החוץ, ולקיים את הפיקוח הנחוץ על המערכת הבנקאית, כדי להבטיח את יציבות המערכת הפיננסית; אבל הוא לא צריך להציע מדיניות מקבילה משלו או ליזום מתן עצות לממשלת ישראל, בניגוד למדיניות המתגבשת, בלי שהוא מתבקש לכך.
אין מהלך פשוט ושטחי יותר מהעלאת מסים. כל מה שצריך לעשות זה לחוקק חוקים באווירה של קריאת נתונים בלתי-נכונה, ולהשאיר את הביצוע לרשות המסים. אבל מדיניות כלכלית נכונה אינה מדיניות של העלאת מסים כשאין לכך כל הצדקה, והיא חייבת להיות כזו המסייעת לשחרר את כל הכוחות היצירתיים במשק, כדי ליצור צמיחה נמשכת ולהגדיל את רווחת הציבור.
הייתי מצפה מבנק ישראל כי מעבר לתפקידים שהוגדרו עבורו בחוק, יסתפק בניתוח ובהצגת תמונת-מצב כלכלית מדויקת ככל האפשר, ינתח נכון את הפערים החברתיים, יציג נכון את האפליות במערכת המס, וגם יציע חיזוי מדויק ככל האפשר של התפתחות המשק על בסיס נתונים, ולא עקב היצמדות לקו מדיניות שאין הוא זה שצריך לעצבו.
בנק ישראל נעשה עם השנים גדול מדי ויקר מדי. ספק רב אם למען ביצוע תפקידיו שמוגדרים בחוק, הוא זקוק לתקציב כה ענק ולמספר כה גדול של עובדים בשכר כה גבוה. לא היה זה מספיק לחוקק את חוק בנק ישראל החדש. נכון יהיה לבחון בקרוב גם את היקף גודלו ותפקודו, שכן הוא אחד ממוסדות הציבור היקרים ביותר.