שליש מהישראלים: העלייה במחירי הדיור נבלמה

כמו בכל מערכת בחירות, נושא הדיור נמצא כמובן בראש הסדר היום ובמוקד ההבטחות של המועמדים השונים לכנסת הבאה. מחירי הדירות אמנם המשיכו לעלות גם בשנים האחרונות, והם כבר גבוהים פי 2 ממחירם לפני 7 שנים, אבל כדאי להזכיר לעצמנו שתמיד היה פה יקר, מאוד יקר, לקנות דירה - ודאי בהשוואות בינלאומיות שחביבות עלינו כל כך לארה"ב או לברלין.

קחו למשל הבטחה של מפלגת שלטון: "ממשלת הליכוד תביא לפתרון בעיות הדיור. המצב שלפיו צריך 8.2 שנות עבודה כדי לרכוש דירה ישונה בתקופה שלי, והדירה תהיה בהישג יד של כל זוג צעיר". הציטוט שלעיל הוא מפי בנימין נתניהו. השנה היא... 1996, ערב הבחירות לכנסת ה-14, שבהן גבר על שמעון פרס. גם לפני 20 שנה היה פה יקר, וגם אז הבטיחו לנו שבקרוב יבוא השינוי.

דבר אחד בטוח: הציבור בישראל לא מחכה לשינויים מרחיקי לכת, ודאי לא בטווח הקצר.

ב-3 בפברואר ערכנו, כמדי שנה, את סקר המגורים הגדול עבור ועידת הנדל"ן של "גלובס", שמגלה בין השאר שמרבית הישראלים לא מאמינים שנראה פה ירידות מחירים בשנה הקרובה - חרף הבטחותיהם של נתניהו, הרצוג, לפיד או כחלון.

את הסקר ביצעו וניתחו רפי סמית ואולגה פניאל ממכון סמית למחקר, והוא נערך טלפונית בקרב 500 איש ואישה כמדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל. טעות הדגימה היא 4.5%.

הבשורות הטובות הן שנרשמה ירידה של 11% לעומת השנה שעברה בשיעור הישראלים שחושבים שמחירי הדירות ימשיכו לעלות. הבשורות הפחות טובות - לפחות למי שאין להם דירה - שעדיין 56% סבורים שמחירי הדירות ימשיכו לעלות גם ב-2015, אחרי שעלו ב-100% ב-7 השנים האחרונות. על פי נתוני הסקר, רק 13% מהציבור מאמינים להבטחות הפוליטיקאים שמחירי הדירות ירדו בשנת 2015. רק 4% סבורים שהמחירים ירדו ביותר מ-5% ועוד 9% העריכו שהמחירים ירדו עד 5%. גם בשנה שעברה אגב, רק 13% העריכו שנראה ירידת מחירים והתבדו במהלך השנה.

31%, לעומת 24% אשתקד, מעריכים שהשוק יהיה יציב ולא יחול שינוי במחירים. בשוק המגורים יש משמעות עצומה לציפיות הציבור. צפי להמשך עליות מזרים לשוק עוד מחוסרי דירה, משדרגי דיור ומשקיעים שמזדרזים לקנות לפני המשך העליות - מה שמגשים את עצמו ומייצר ביקוש שמעלה את המחירים.

גם הפוליטיקאים יודעים זאת, והם משחררים פעם ועוד פעם הצהרות לשוק על ירידת מחירים קרובה, מתוך ציפייה שהשוק יעצור והמוכרים יירדפו אחרי הקונים עם הנחות. רק שבפועל, כאמור, הציבור כבר לא ממש מאמין להם.

קוני דירות / צילום: רוני שיצר

בפער ניכר מכל ראשי המפלגות ניצב משה כחלון, יו"ר מפלגת "כולנו". כחלון, בעצמו שוכר דירה (4 חדרים בחיפה, ובמקביל בונה בה בית), זכה לתמיכה של 29%, לעומת 15% שקיבל ראש הממשלה נתניהו, 11% ליאיר לפיד ו-10% בלבד ליצחק הרצוג, שכיהן בעצמו כשר השיכון. נפתלי בנט, שמספר 2 שלו (אורי אריאל) מכהן כשר הבינוי, קיבל 6% בלבד.

מכל עבר נוחתים עלינו פתרונות להורדת מחירי הדירות ופתרון משבר הדיור. קבינט הדיור שהוקם בממשלה האחרונה יצא חדשות לבקרים בעוד תוכנית חדשה - הצפת השוק בפרויקטים להשכרה ("דירה להשכיר"), פרסום מכרזי קרקע עם מחיר דירה מופחת וקבוע ("מחיר מטרה"), תמרוץ הרשויות המקומיות באמצעות תקציבי פיתוח נדיבים ("הסכמי הגג"), ומעל הכל כמובן תוכנית מע"מ אפס של לפיד, שנגנזה ביחד עם נפילת הממשלה.

על פי הסקר, הציבור מעדיף התערבות מסיבית בהגדלת ההיצע, ולא כזו שתתערב בעיקר בהקטנת הביקוש. הצפת השוק בקרקעות (38%) ועיבוי הבנייה במרכזי ערים (18%) - נבחרו בפער ניכר מול פתרונות כמע"מ אפס (9% בלבד), הגברת המיסוי על משקיעים (3%) ואפילו מענקים ישירים למחוסרי דירה (12%). יחד עם זאת, כדאי גם לומר שבקרב צעירים עד גיל 29, נבחרה תוכנית מע"מ אפס כפתרון מרכזי רצוי על ידי 20% מהנשאלים, לעומת 7% בלבד שבחרו בה מבין גילאי 30-49 ו-5% תמיכה בקרב הנשאלים בגילאי 50 פלוס.

משקיעי הנדל"ן למגורים, אלה שיש להם יותר מדירה אחת, ספגו חבטות בשנים האחרונות: הגדילו להם את מס הרכישה (מינימום 5%), ביטלו את הפטור ממס שבח, וגם מאיימים בהקשחת תנאי ההשכרה (כיום יש פטור עד ל-5,000 שקל).

ואף על פי כן, ישראלים ממשיכים לאהוב השקעה בקירות. 58% השיבו בסקר כי אם היה בידם כסף להשקעה גדולה היו קונים דירה, לעומת 55% בשנה שעברה. 10% היו משקיעים בדירה בחו"ל, לעומת 13% אשתקד. עוד 14% בוחרים בהשקעה סולידית בבנק, ו-11% בשוק ההון.

כ-40% מתושבי ישראל גרים בגבולות הצרים של מרכז הארץ. שיעור גבוה עוד יותר מגיע מדי בוקר למקום העבודה בין חדרה לגדרה.

האם ממשלת ישראל צריכה להשקיע מאמצים בהמשך הניסיונות לפזר את האוכלוסיה מחוץ לאזור המרכז, או שמוטב שתתמקד בשיפור איכות חייהם של האנשים שגרים ועובדים באזור המרכז? ולשאלה יותר ממוקדת ורלוונטית: האם להשקיע מיליארדי שקלים בכל שנה בפיתוח מחלפים ומסילות רכבת בואכה בית שאן או קרית שמונה, או לשים סוף כל סוף קץ לפארסת הרכבת הקלה בגוש דן, להשקיע כמה משאבים שרק צריך, ולדאוג שהבאים בשערי המטרופולין הסואן בישראל יוכלו גם להגיע מהר ליעדם הסופי בתוך תל אביב עצמה?

שאלנו את הנסקרים האם ממשלת ישראל צריכה להשקיעה בעדיפות ראשונה בפריפריה או במרכז הארץ.

התוצאות היו חד משמעיות: 76% מהציבור הרחב תומך בהפניית ההשקעות לפריפריה, מול 24% שמעדיפים לראות את כספי משלם המסים מושקעים בחזרה במרכז הארץ.

יחד עם זאת, במכון סמית מדגישים כי העובדה ששלושה מכל ארבעה נשאלים בסקר ציין את העדפת הפריפריה עשויה לנבוע גם מהשפעה של "רצייה חברתית", פועל יוצא של הרצון הטבעי לענות תשובה "נכונה ומתאימה", ודאי לציבור שגדל על מורשת דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, שאמר ש"בנגב ייבחן העם היהודי".

כ-30 אלף דירות חדשות נמכרות בישראל כל שנה, בעוד חמש החברות הגדולות לא תופסות, ביחד, יותר מחמישית מהשוק. ואכן הסקר מוכיח ש-54% מהציבור לא יודע לנקוב בחברה שלדעתו היא המובילה. עם זאת, בקרב מי שיודעים להצביע על חברה כזו או אחרת, בולטת הבחירה באפריקה ישראל - זו השנה החמישית ברציפות (16% מהנשאלים). שיכון ובינוי במקום השני (10%), גינדי השקעות, למרות קריסת המרפסת (6%) ואחריהם בפער קטן הבני הדודים מגינדי החזקות (5%).

כ-3.4 מיליון ישראלים, שהם 43% מאוכלוסיית מדינת ישראל, גרים כיום ב-14 הערים הגדולות, שבכל אחת מהן יותר מ-100 אלף תושבים. 7.4 מיליון ישראלים, שהם 91% מהאוכלוסייה, גרים ביישובים שנכנסים תחת ההגדרה "יישובים עירוניים".

האם המצוי הוא גם הרצוי? לא בהכרח. מסתבר ש-36% רוצים לגור בעיר גדולה. מעניין לציין, ש-15% מאנשי המושבים ו-10% מהגרים ביישובים קהילתיים ציינו את העיר הגדולה כאפשרות המועדפת עליהם. עוד 25% היו רוצים לגור בעיר קטנה (10% מאנשי המושבים ו-22% מחברי יישובים קהילתיים - במה שעוד עשוי להתברר כמגמה של חרטה). מושב נבחר על ידי 17% מהנשאלים (16% מהגרים ביישובים עירוניים, רק 40% מהגרים במושבים). יישוב קהילתי נבחר גם על ידי 17% (11% מהעירוניים, 49% מאנשים שגרים בעצמם ביישוב קהילתי). חיים בקיבוץ, הגשמת הציונות האולטימטיבית לפני 100 שנה, היא צורת החיים המועדפת כיום על ידי 5% בלבד מהישראלים. 80% מחברי הקיבוצים (ה-20% האחרים רוצים לגור במושב), ורק 1% בקרב העירוניים.

יותר ויותר ישראלים מתרעמים על המס שהם נדרשים לשלם לרשות העירונית. הארנונה למגורים שאנחנו משלמים רחוקה מלממן את השירותים שאנחנו מקבלים מהעירייה, ויחד עם זאת, העדר שקיפות ומטריצת סבוכה של כללים, סיווגים ושיטות מדידה, הפכו אותה למטרה קלה לביקורת לאזרח הממורמר. גם מבקר המדינה נדרש לעניין לאחרונה, וכתב כי הוא "לא מצא את מערכת הנימוקים, הסיבות וההצדקות ההגיוניות לשיעורי הארנונה המוטלת".

כך פנינו לנסקרים: "כספי ארנונה מהווים מקור תקציבי מרכזי לרשויות המקומיות למתן שירותים לתושבים בחינוך, ניקיון, תרבות פנאי, תשתיות, קהילה, רווחה ועוד. בהתחשב ברמת השירותים מהרשות המקומית שלך, האם תשלום הארנונה שאת/ה משלם/ת הוגן או לא הוגן".

ראשית, מסתבר ש-4% ציינו שהם כלל אינם יודעים מה גובה הארנונה שהם משלמים. 32%, מספר לא מבוטל, חושבים שגובה הארנונה הוגן, ו-56% אמרו שתשלום הארנונה איננו הוגן. הבדלי הגילאים מאוד בולטים בתשובות: 43% מהצעירים (18-29) חושבים שהארנונה אינה הוגנת, מול 55% בקרב גילאי 50 ומעלה ו-64% שאמרו שהמס אינו הוגן בקרב הנשאלים בגילאי 30-49.

91% מהישראלים גרים בישובים עירוניים, לעומת 8% בלבד במושבים, בקיבוצים וכיו"ב. מנגד, בכל הנוגע לתפיסת שטח, התמונה הפוכה - קרקעות חקלאיות ופתוחות הן 15.5 מיליון דונם - 96% מסך הקרקע שבידי המדינה.

כשמדובר בנדל"ן, יש משמעות רבה ליחס המדינה, האם היא מתמרצת את הערים, או מיטיבה עם אנשי הקרקע במגזר החקלאי. כשמדובר על מדינה במשבר דיור חריף, השאלה מתעצמת. מי שרוצה לבנות ומהר על קרקע פנויה, עלול להעניק הטבות מפליגות למגזר מסוים, רק כדי לשרת את המטרה - הצפת השוק בקרקע ובדירות.

האם השלטון נותן עדיפות לעיר או למגזר הכפרי? 35% חושבים שאין עדיפות למי מהם, 17% אמרו שכלל אין להם דעה בסוגיה ו-42% חושבים שדווקא העיר זוכה להטבות.

רק 6% מהישראלים חושבים שהמגזר הכפרי זוכה לעדיפות.

בקרב העירוניים, 39% מהנשאלים חושבים שיש העדפה מפלה למגזר העירוני. 48% מהמגזר הכפרי ענו שהם מופלים לרעה.

עם כל הכבוד ל"מהפכת התשתיות", 57% מהישראלים עדיין נוסעים לעבודה במכונית. הנתון יורד ל-40% בקרב הצעירים (18-29), וקופץ ל-67% בגילאי 30-49.

רכבת, אוטובוס או מונית שירות משרתים 33% מהציבור ככלי תחבורה עיקרי. 20% בלבד בגילאי 30-49, מול 48% מאוכלוסיית הצעירים ו-37% בקרב גילאי 50 ומעלה.

הדו-גלגלי הממונע - אופנוע, קטנוע או אופניים חשמליים - משמש היום ככלי תחבורה מרכזי של 3% מהציבור. המדוושים, שרוכבים על אופניים "רגילים" ככלי תחבורה, הם 2% בלבד מהנשאלים, ונזכיר שבתל אביב הם כבר כחמישית מהתושבים, מה שאולי מלמד על הפוטנציאל.

לכמה ישראלים יש פריבילגיה להגיע בהליכה למקום לימודיהם או לעבודתם? 5% מהנשאלים ציינו שהליכה היא "כלי התחבורה" העיקרי שלהם. 7% מהצעירים, 4% מבני 50 ומעלה ו-5% מגילאי 30-49.