עמותות רבות פועלות בישראל בתחומי חברה, חינוך ורווחה. הפעילות מתבססת כלכלית על תרומות שמגויסות ברובן המכריע מפילנתרופים פרטיים או ממוסדות המבקשים לתרום לקהילה. במקרים רבים הפעילות זוכה לסיוע מהרשות המקומית לא על ידי מתן תקציב אלא ביצירת קשרים עם הנזקקים לסיוע.
התמיכה הממשלתית הישירה לארגוני הסיוע דלה מההיבט הכספי. מדי שנה נאלצים אותם ארגונים לחזר אחרי שאריות תקציב , כאשר קבלת סיוע כספי בשנה אחת אינה מעידה על קבלת הסיוע בשנה שלאחריה. ריטואל "חיזור על פתחים" זה ידוע ומוכר לכל העוסקים בתחום. גם תמיכה מהרשויות המקומיות היא דלה וזאת עקב התקציבים הנמוכים המופנים לתחום הרווחה וכן חוסר הרצון הבולט לתקצב ארגונים המגיעים מן החוץ ומציעים פרויקטים שעשויים לקדם את האוכלוסייה. לכאורה מדובר בהתנהגות תמוהה שכן ארגוני הסיוע מחליפים פעילות ממשלתית ומסייעים לאוכלוסייה במצוקה דבר שאמור לעורר נכונות ורצון לסייע להם.
תקציב משרד הרווחה לשנת 2013-2014 עמד על 7.08 מיליארד שקל גידול של 13.2% לעומת שנת 2012. בסעיפי התקציב כמו תוספות תקציב לילדים בסיכון, מעונות חסות לנוער, תקצוב הסעות לאוכלוסיות רווחה, עלו בסכומים מגוחכים. 330,000 בני נוער מוגדרים בישראל כ"נוער בסיכון". עפ"י נתוני משרד הרווחה ניתנה בשנים 2013-2014 תוספת כוללת של 65 מיליון שקל לנוער בסיכון. עיון בתקציב משרד הרווחה, שחלק מנתוניו המרכזיים מסתמך על דו"ח המוסד לביטוח לאומי, מגלה שכ-440,300 משפחות בישראל הוגדרו כעניות ומדובר כמיליון ושמונה מאות אלף איש. באופן טבעי נתון זה הוא הבסיס לצמיחת ואומדן האוכלוסייה בסיכון שחלקה ילדים צעירים ולחילופין מבוגרים וקשישים רובם בפריפריה. ברור לכולנו שבתקציב של 7.08 מיליארד שקל לא ניתן להגיש סיוע רציני לנזקקים ובוודאי לא לאלה הנמצאים בסיכון והם החלשים בשרשרת הרווחה בישראל. התקציב חייב שדרוג ותוספת כספית מהותית מהירה כדי לא לסכן את החוסן החברתי בארץ.
אח בוגר אחות בוגרת
במסגרת פרויקט חברתי בו הייתי מעורב, בשיתוף עם עמותת "אח בוגר אחות בוגרת", הפועלת למען ילדים בני 6-16 המטופלים על ידי מחלקת הרווחה, הוענקו מלגות ל-20 סטודנטים במטרה לעודדם לפעול כחונכים לילדים החסרים דמות אב או אם. במקרה זה, הרשות המקומית הייתה מוכנה לתקצב את הפרויקט בחלקו, ונוצר מודל של שיתוף פעולה בין העמותה והרשות אשר יכול להוות דוגמא לקידום פרויקטים הנותנים מענה לקבוצות שונות באוכלוסייה הנזקקות לסיוע. גם פרויקט שכזה ואחרים עדיין נשענים על תמיכתם של פילנתרופים במקום לקבל תקצוב מלא מהמדינה.
תקציב הרווחה הפך בממשלות ישראל בעשורים החולפים לשק חבטות, האחרון ברשימת התקציבים שיש לדאוג לו ותמיד אפשר לקצץ בו. גם תפקיד שר הרווחה מעולם לא היה נחשק במיוחד. מדינה שרוצה חוסן פנימי חייבת להקצות יותר משאבים לרווחה ולמניעת עוני וכמובן לדאגה לילדים בסיכון שזוכים לתקצוב מגוחך. ארגוני הרווחה והעמותות צריכים להמשיך לפעול כמיטב יכולתם אבל לממשלה אסור כבעבר להסתמך בעיקר עליהם כגורמים שיטפלו בבעיות הרווחה. ממשלה שאינה לוקחת אחריות על שיפור איכות החיים אזרחיה העניים אינה ראויה לשלוט. לא ראינו התייחסות מהותית לרווחה מעבר להצהרות ריקות מתוכן וכדי לצאת ידי חובה. הגיע הזמן למלא בתוכן את היכולת לטפל בחלשים ולדאוג לתקציב הולם.
אמיר ביתן, מנהל היחידה למעורבות חברתית המרכז ללימודים אקדמיים (מל"א)