4 מיליארד שקלים בשנה, זו העלות הישירה של תאונות עבודה בישראל בתשלומי קצבאות הביטוח הלאומי. זוהי רק הפגיעה הכלכלית, מובן שהפגיעה הקשה ביותר היא בבריאות ובחייהם של העובדים. למעשה גם העלות האמיתית גבוהה הרבה יותר, שכן היא כוללת את הפגיעה בייצור בגלל היעדרות העובדים ואת הפגיעה בהכנסות בני משפחותיהם המטפלים בהם. מדובר בסכומי עתק ובתופעה חברתית קשה. חצי הכוס המלאה היא שבשנים האחרונות המודעות לבטיחות במקומות העבודה הולכת וגוברת. כיום קשה לדמיין פועלים באתר בנייה שאינם חובשם קסדות מגן או עובדים בסלילת כביש שאינם בולטים בזכות אפודים כתומים. אולם בפועל אין ירידה במספר ההרוגים מתאונות עבודה בשנים האחרונות.
לעודד הסברה
למרות המודעות הגוברת, אחד הענפים שבהם המודעות לגבי הסיכונים לבריאות עדיין נמוכה היא בענף התעשייה. אחת הסיבות לכך היא שחלק מהפגיעות בענף התעשייה הינן פגיעות קשות לאיתור. כאשר חלילה נפגע עובד מנפילה, מהתחשמלות או מתקלה בהפעלת מכשור כלשהוא, האסון זוכה לכיסוי תקשורתי רחב, והמחדל בדרך-כלל בולט לעין. אלה הן הפגיעות הפיזיות הברורות והצפויות, שהעובדים חושבים עליהן ונזהרים מהן, והן גם נצרבות בתודעת המנהלים. אולם סוג אחר של פגיעות מתרחש בהיקפים משמעותיים, ובכל זאת נותר שקוף לעובדים, למעבידים ולציבור הרחב.
מדובר בקשת רחבה של פגיעות בעובדים שמתרחשות בגלל התנאים הסביבתיים במקום העבודה, ולא בגלל אירוע של חבלה נקודתית. הפגיעות האלה שמתבטאות במחלות שמפתחים העובדים אינן בולטות לעין כמו נפילה ממתקן גבוה, אבל נזקיהן לא פחותים והן יכולות להתבטא במחלות ריאות, בשברי מאמץ, פגיעה בשמיעה, במחלות עור ואף במחלות סרטן ובמוות.
סביבת עבודה רועשת, או כזו שנפלטים בה חומרים מסוכנים לאוויר, עובדים ששואפים אסבסט לריאותיהם, חקלאים שעוסקים בחומרי הדברה רעילים ופועלים המרימים משאות כבדים יום אחר יום לאורך שנים, כולם חשופים למפגעים כאלה שבעתיד יפגעו באיכות חייהם, אולי יגרמו לאובדן כושר השתכרותם ובמקרים קיצוניים אף למחלות קשות ומוות. אלה הם מזיקים שקופים, ערמומיים, אבל מסוכנים מאד.
מחקר של המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות ומדיניות הבריאות מצא לאחרונה כי בישראל קיים מידע חלקי בלבד ולא מאורגן של שיעור העובדים החולים במחלות המוגדרות "מחלות מקצוע", כלומר כאלה שהן תוצאה של עבודתם. עוד העלה המחקר כי ההשקעה בישראל בבטיחות ובריאות בתעסוקה עומדת על מעט יותר ממחצית זו שבאנגליה ומעט יותר מחמישית מזו שבגרמניה. גם מספר הרופאים התעסוקתיים בישראל עומד על אך מעט יותר מחצי מזה שבאנגליה (כל הנתונים בהתאמה למספר העובדים במשק).
המשמעות היא שהמודעות לסכנות השקטות המאיימות על העובד במקום העבודה נמוכה מאד. העובדים אינם מודעים להן מספיק, כך גם המעבידים וכך גם הממשלה. למרבה הצער, כפי שקורה במחוזותינו לא אחת, המודעות נוצרת רק לאחר שאנשים חווים אסונות בחייהם הפרטיים. כך למשל לפני כחצי שנה הכיר בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב במחלת סרטן הלימפומה שלקה בה כבאי לשעבר כמחלת עבודה, זאת למרות שהיא אינה מוכרת ככזו על-ידי הביטוח הלאומי, שסירב שנים ארוכות להכיר בתובע כנפגע עבודה, והתרצה רק לאחר שבע שנים של הליך משפטי. יש להניח שקביעה תקדימית זו תשפיע על הליכים משפטיים נוספים והמוסד לביטוח לאומי יצטרך לפתוח את רשימת "מחלות המקצוע" שלו ולהכיר ביותר ויותר מחלות הקשורות למקום העבודה ככאלה.
המשמעות לרשויות המדינה, ולא פחות מכך למעסיקים, יכולה להיות דרמטית. מדובר בהוצאות שעד היום היו מוטלות, ללא כל הצדקה, רק על החולים עצמם שהתקשו להוכיח את הקשר של מחלתם למקום העבודה. אך ככל שהמודעות גוברת והמדע מתפתח, תעבור העלות אל כתפי המדינה והמעסיקים. אותו כבאי שלקה בסרטן הלימפומה השתמש משך שנים במסכות לא אטומות שסיפקו לו שירותי הכבאות. מסכות בסטנדרט בטיחותי גבוה יותר יכלו למנוע את אסונו. הדבר נכון לגבי סוגים מגוונים של ציוד שעובדים משתמשים בו, והסביבה הפיזית בה הם פועלים.
כדי לצמצם את הסיכון לתביעות ובראש ובראשונה את הסיכונים הבריאותיים לעובדים, באחריותה של המדינה לעודד הסברה נרחבת בקרב העובדים והמעסיקים על ההשלכות של אי מיגון הולם. במיוחד בכל הנוגע למחלות 'השקופות' שהמודעות אליהם בקרב העובדים והמעסיקים נמוכה. לצד זאת, על המדינה לעבות את מערך הרפואה התעסוקתית ובעיקר להגביר את האכיפה על יישום כללי המיגון במפעלים, שכיום היקפה נמוך במיוחד.
חן הראל הוא מנהל חטיבת הבטיחות בחברת 3M