בכל פעם שאתם שומעים על חברת ענק בינלאומית שרשמה צ'ק שמן בתמורה לסטארט-אפ ישראלי מצליח, חלק ניכר מהכסף, לפעמים אפילו רובו, נשאר בארצות הברית. לפעמים נדמה שכל העברת הכסף נעשתה בסניף בנק כלשהו בסנטה ברברה או בקופרטינו. הסיבה לכך היא שמלכתחילה גייסה החברה הישראלית את כל ההון הנדרש לה ממשקיעים אמריקאים - ומכיוון שכך, גזרו האמריקאים את הקופון השמן על הפטנט שהמציא הראש הישראלי.
"יותר מ-75% מתעשיית הסטארט-אפים הישראלית ממומנת על ידי הון שמגיע מקרנות זרות, בעיקר אמריקאיות", מאשר אבי חסון, המדען הראשי. כל תעשיית הסטארט-אפים, גאוות המשק הישראלי, קיימת בזכות 3.5 מיליארד שקל שזורמים לכאן מחו"ל באמצעות קרנות הון סיכון, משקיעים מוסדיים וגיוסי הון בנאסד"ק".
זהו אולי הצד האחר של סיפור ההצלחה המופלא של המשק הישראלי: עוד מעט 70 שנות עצמאות, השקעה אדירה, צמיחה, יצוא ותעשיית היי-טק מפוארת, אבל חלק גדול מהכסף שמתגלגל כאן לכיסים הנכונים והאחרים מגיע מחו"ל. ולא מדובר רק בכסף וב-85% ממוצרי הצריכה שלנו. אפילו כשבנק ישראל מכריז על שיעור הריבית, הוא פוזל חזק מערבה ויודע שאם תהיה פה ריבית שונה במידה משמעותית מזו שקבעו הנגידים באירופה ובוושינגטון - העונש הכלכלי לא יאחר להגיע.
הכלכלן דוד ברודט, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר וכיום יו"ר בנק לאומי, כלל אינו מודאג. ברודט וחבריו הכלכלנים זוכרים ימים אחרים של יתרות מט"ח מדולדלות, חרם כלכלי, תלות מוחלטת בסיוע חוץ וחשש מתמיד מפני "המסע לדולר האחרון בקופה". מלשכתו במרומי מגדל משרדים בלב הסיטי של תל אביב מרחף מבטו על פני קובץ נתוני הכלכלה הישראלית ולבו מתרחב מעצמאות.
"המסע לדולר האחרון הוא היסטוריה. אנחנו נמצאים כבר כמה שנים טובות במצב של עודף במאזן התשלומים, שער המטבע חופשי ואין מגבלות על תנועות המט"ח, 40% מהתוצר מגיע מיצוא. ההיי-טק הישראלי הוא כבר מזמן להיט בינלאומי. בכל שנה יש לנו הכנסות של מיליארדים מעסקות אקזיט של יזמים שמוכרים טכנולוגיות ישראליות לחו"ל, וכמעט כל חברת היי-טק חשובה פותחת בישראל מרכז פיתוח מכיוון שהיא יודעת שכאן היא תמצא חדשנות, יצירתיות ויזמות. מצד שני קמו גם אצלנו חברות תעשייה גלובליות המוכרות במיליארדים לכל העולם כמו טבע, אמדוקס, צ'ק פוינט וכתר פלסטיק".
להשתלבות של העסקים הישראליים בכלכלה הבינלאומית קוראים גלובליזציה. אין בישראל חברת ענק שעסקיה אינם פרושים על פני כל העולם. זהו אחד המקורות לזרימות ההון האדיר לישראל וממנה, לתחושת העושר בקהילה העסקית וליתרות המט"ח האדירות שברודט מדבר עליהם. אבל יש לגלובליזציה גם צד אחר. לא מעט מכספי הפנסיה שלנו ירדו לטמיון בשנים האחרונות מפני שאנשי העסקים הבינלאומיים שלנו - כמו יצחק תשובה, לב לבייב ונוחי דנקנר - השקיעו אותם דווקא מעבר לים.
"בגלובליזיציה יש גם סיכון", מסביר ברודט. "זהו עולם פתוח שבו המשקיעים חשופים לתנודות מטבע בינלאומיות, ועסקים לא תמיד יכולים להתאים את עצמם ולהתגונן מפני השינויים התכופים. יש גם שינויים בטעמי הצרכנים והטכנולוגיות, ומי שלא יודע לפעול במהירות ולהתאים את עצמו נפגע".
איזה יתרון יש לנו על הכרישים הבינלאומיים?
"כמדינה אנחנו מתגוננים מפני הסיכונים על ידי פיזור הפעילות בין השווקים שבהם אנחנו פועלים. השוק הגדול ביותר הוא ארצות הברית אבל אנחנו מדלגים בין אירופה, אסיה אפריקה ודרום אמריקה. כמשק קטן יש לנו גם את הזריזות והגמישות הנדרשת כדי להתאים את עצמנו לשינויים המהירים".
אבל להיות מחובר לעולם משמעותו גם אובדן החופש. לפעמים נדמה שאיבדנו שליטה על שיעורי הריבית ושערי המטבע כי אנחנו חייבים להתאים עצמנו לעולם.
"יש מדינות שהחליטו להיות חלק מגוש כלכלי או להצמיד את המטבע שלהן למטבע חזק כמו האירו או הדולר. אנחנו החלטנו לשמור על עצמאות המטבע שלנו, אבל עצמאות בעולם גלובלי היא דבר יחסי. נכון שבנק ישראל לא חופשי לגמרי בהחלטותיו - אבל זה חלק מהגלובליזציה, ואני לא רואה בזה אובדן עצמאות. אנחנו לא עושים דולריזציה ולא מצמידים את המטבע לאירו, אלא מנווטים בין שערים של כמה מטבעות על פי הצרכים. וזוהי העצמאות שלנו".
הכלכלן פרופ' מנואל טרכטנברג, ח"כ טרי מטעם מפלגת העבודה, מסמן את גבולות העצמאות הכלכלית במסגרת הגלובליזציה: "ההתחברות לכלכלה העולמית היא תנאי הכרחי לשגשוג כלכלי של כל מדינה מודרנית. נכון שיש סיכונים, אבל אין מה להיבהל מהם: יתרונות הגלובליזציה עולים על החסרונות. עובדה שאת המשבר הכלכלי שפקד את העולם ב-2008, צלחנו יותר טוב ממדינות אחרות דווקא מכיוון שידענו להתחבר לעולם מבלי להעתיק ממנו כל דבר. הפיקוח על המערכת הבנקאית שלנו היה טוב יותר ואצלנו לא היו הלוואות סאב-פריים מפוקפקות. המסקנה היא שחייבים להיות קשורים לעולם, אבל זה לא אומר שצריך להעתיק את ההגזמות ואת ההליכה על הקצה כמו שרואים במגזרים שונים, ובעיקר במגזר הפיננסי".
בעוד הקשרים בין התעשייה הישראלית לשווקים האמריקאיים נעשו כמעט מובנים מאליהם, העסקים באירופה נעשים והולכים קשים. היצוא, מקור העוצמה וסמל לעצמאות הכלכלית הישראלית, נעשה מנוף בידי מי שמנסים לכופף את ישראל ולהציב גבולות למדיניותה העצמאית. מי שסובלים מכך הם בעיקר יצואני המזון שאירופה היא יעדם העיקרי, ואין להם תחליף בשווקים האסיאתיים או בארצות הברית.
"המצב מורכב", מסביר ברודט. "הסנטימנט השלילי בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מביא לחרם על מוצרים ישראליים ומפעלים הפועלים בשטחים. אבל החרם הזה עדיין לא משפיע בצורה משמעותית על הכלכלה והיצוא שלנו. בעבר התמודדנו בהצלחה עם החרם הערבי, שהוטל בעיקר על מפעלים וחברות שמכרו לישראל או השקיעו בה. החרם נכשל ובוטל למעשה.
"ארגון BDS (הקורא לחרם כלכלי על ישראל) פועל כיום נגד היצוא הישראלי ומנסה לפגוע במוניטין שלו. כשאני מסתכל על מצב היצוא, אני רואה שאין פגיעה משמעותית כתוצאה מזה - אבל אני לא מציע להתעלם מהפעילות הזו כי דברים שמתחילים בקטן עלולים להתפתח. צריך לראות כיצד יגיבו האיחוד האירופי והממשל האמריקאי להקמת הממשלה החדשה. האיחוד מערב הרבה פוליטיקה בשיקוליו, והמצב שלנו לא טוב גם בחלק ממדינות האיחוד. כיום כבר לא נעים לאנשי עסקים ישראלים להסתובב באירלנד, למשל".
מענקים למחקר בכ-850 מיליון אירו
למרות העודף המפורסם במאזן התשלומים ועודף היצוא על היבוא, זורמים לישראל מדי שנה מיליארדי דולרים במענקים, תמיכות ותרומות - וקשה לדמיין איך היתה נראית המדינה בלעדיהם. המפורסם במענקים הוא הסיוע הביטחוני של ארצות הברית. פחות ידועים בציבור הם המענקים האדירים המוזרמים לכאן, חרף המחלוקות המדיניות, מקרנות מחקר של האיחוד האירופי שבהן שותפה ישראל.
ברודט: "אנחנו עדיין מקבלים מארצות הברית יותר משלושה מיליארד דולר בשנה. אבל זו אינה תלות גדולה. פעם זה היה חלק משמעותי מההכנסות, אבל כיום זהו רק אחוז אחד מהתוצר הלאומי, וככל שאנחנו צומחים השיעור קטן והולך. יש לנו אמנם תלות גדולה מאוד במערכת הביטחון האמריקאית -אבל זו תלות צבאית, לא כלכלית. אני לא ממליץ לוותר על תמיכה של שלושה מיליארד דולר, אך אם היו מחליטים להקטין אותה בהדרגה לא נתקשה להתמודד עם המצב החדש".
לאיחוד האירופי יש משקל אדיר בקידום המחקר המדעי בישראל בשנים האחרונות. ישראל לוקחת חלק בתוכנית המחקר והפיתוח האירופית, המתקצבת מדי שנה מחקרים במאות מיליוני אירו. מדובר בתוכניות רב שנתיות להשקעה במחקר, שכל אחת מהן מתפרסת על פני שבע שנים. בתוכנית האחרונה, שהסתיימה ב-2013, זכו מדענים ישראלים במענקים בסכום כולל של כ-850 מיליון אירו. בשנה שעברה הוכרה תוכנית רב שנתית חדשה, "הורייזון 2020", בתקציב כולל של 77 מיליארד אירו. הקהילה האקדמית הישראלית לא העלתה על דעתה, כמובן, אפשרות לוותר על השתתפות בתוכנית, העשויה להזרים לחוקרים ישראלים מצטיינים יותר ממיליארד אירו במהלך השנים הקרובות. אבל היו אנשים שסברו אחרת.
"האירופים תמיד התנו את התקציבים בכך שהכסף לא יגיע למוסדות ומחקרים הנערכים בשטחים", נזכר השבוע פרופ' טרכטנברג, בעבר ראש הוועדה לתכנון ותקצוב במועצה להשכלה גבוהה. "אבל בתוכנית החדשה הם הכניסו סעיפים שציינו את הדרישה ברחל בתך הקטנה, וסירבו לכל פשרה. מי שניהל את המגעים מטעם ישראל היה סגן שר החוץ זאב אלקין, שסירב לחתום על ההסכמים בנימוק שהם יתנו גושפנקא רשמית לוויתור על השטחים. היינו רחוקים רק כחוט השערה מוויתור על הסכום האדיר הזה, שהקהילה האקדמית זקוקה לו כאוויר לנשימה, עקב הלחץ הפוליטי. התקיימה ישיבה סוערת ומכרעת בלשכת ראש הממשלה, אני הטלתי את כובד משקלי וגם שרת החוץ אז ציפי לבני תמכה בנו. ראש הממשלה נתניהו הכריע לטובת החתימה".
אירופה אינה מובילה, בדרך כלל, במחקר האקדמי, עד כמה התקציבים האלה חשובים לנו?
"אלה סכומים עצומים המקדמים את המחקר בישראל ואת המוניטין הבינלאומי שלנו. אבל זה הרבה מעבר למדע וכלכלה. בתוכנית הקודמת השתתפו 3,000 מדענים ישראלים שהיו לשגרירים של רצון טוב והציגו את פניה היפות של ישראל בכל אירופה. הקרן מוקמת מכספי המדינות החברות כשכל מדינה תורמת בהתאם לגודל התוצר הלאומי שלה. המענקים ניתנים בהתאם לאיכות המחקרים שמציגים המדענים המתחרים על התקציבים.
"היקף הזכויות שלנו במענקים עולה בהרבה על גודלה של ישראל. אנחנו מצטיינים במיוחד בהשגת מענקים מבוקשים במיוחד, הניתנים למדענים יחידים ולא לקבוצות. ההשתתפות בתוכנית מאפשרת לנו גם גישה לתשתיות מדעיות שאינן קיימות בישראל ושלא ניתן כמעט להגיע אליהן בדרך אחרת, כמו למשל מאיץ החלקיקים המפורסם בגרנובל שבצרפת".
מי צריך בורסה ישראלית?
הבורסה היא אחד מסמלי הקוממיות הכלכלית, ולא רק אצלנו. הקמת הבורסה הפלשתינית בשכם היתה אחד הצעדים הראשונים שעשו הפלשתינים בעקבות הסכמי אוסלו. מצבה של הבורסה מעיד לרוב גם על מצבו של המשק. אם לשפוט על פי הבורסה של תל אביב, מצבנו רחוק מלהיות מזהיר: המשק אמנם פורח, אבל הבורסה דועכת והולכת. המשקיעים הגדולים מדירים רגליים מהשוק התל אביבי, חברות ישראליות בינלאומיות מעדיפות לרשום את המניות שלהן בניו יורק או בלונדון. אולי הגיע הזמן לשאול מי צריך בורסה ישראלית כששוקי ההון התוססים של לונדון, פרנקפורט וניו יורק נמצאים במרחק הקלקת עכבר.
טרכטנברג: "זו באמת שאלה קשה. יש בעולם שלושה שוקי הון מרכזיים - בניו יורק, לונדון ופרנקפורט. האם באמת כל מדינה צריכה שתהיה לה בורסה משלה, כאשר כל העולם פתוח וגלובלי? אבל התשובה היא שכן. אנחנו צריכים בורסה מקומית מפני שהבורסה היא מכשיר לגיוס כסף לעסקים.
"חברה שעוסקת ביצוא לארצות הברית ומוכרת בשוקי העולם, יכולה אמנם לגייס כסף בניו יורק או בלונדון, אבל יש חברות רבות שפועלות רק בשוק המקומי, כמו למשל רשת סופרמרקטים או בנק. בתי ההשקעות בניו יורק ולונדון לא מכירים חברות כאלה, ויתקשו להעניק להן את הערך הנכון. בורסה מקומית גם נגישה יותר למשקיעים המקומיים. הבורסה של תל אביב מתחרה אמנם בבורסות הזרות, אבל היא לא מתייבשת בגלל הגלובליזציה. אלא בגלל הרגולציה והפיקוח החמורים שהוטלו עליה, שאינם מתחשבים בתחרות הבינלאומית".
בתוך 15 שנה: מחצית כלי הרכב בישראל יעברו לשימוש בגז
בבוקר אחד, בתחילת ינואר 2009, התקשר איש העסקים יצחק תשובה למחלקת החדשות של קול ישראל, ביקש לעלות לשידור והשמיע באוזני המשכימים בשורה מדהימה: מאגר גז עצום התגלה בקידוח "תמר" מול חופי חיפה. "זוהי בשורה לכל עם ישראל", הכריז תשובה הנרגש. "מדינת ישראל בדרך לעצמאות אנרגטית". הערכותיו של תשובה לגבי מרבצי הגז התגלו כמדויקות: 18 חודשים מאוחר יותר התגלה לא הרחק משם מרבץ גז גדול אף יותר. המאגרים יכולים לספק את צרכיה של מדינת ישראל למשך עשרות שנים, ואף לספק הכנסות מיצוא.
חמש שנים מאז התגלית, משמש הגז ממאגר תמר להפקת מרבית החשמל בישראל, אבל היא עדיין תלויה ביבוא נפט ופחם. יצוא הגז, שעליו סוכם, טרם החל. פיתוח מאגר לווייתן מתעכב וספק עם ייצא לפועל בשנים הקרובות. העצמאות האנרגטית שעליה בישר תשובה נראית עדיין רחוקה.
ד"ר עמית מור, מנכ"ל חברת הייעוץ אקו אנרג'י, מספר כי הגז משמש כיום רק למחצית מהפקת החשמל בישראל. המחצית האחרת מופקת מפחם המיובא מארצות הברית, אוסטרליה, אינדונזיה ומדינות נוספות - ומחירו (יחסית לכמות האנרגיה המופקת ממנו) נמוך ממחיר הגז. להערכת אקו אנרג'י תגיע הפקת האנרגיה מגז לשיעור של 70% בתוך עשר שנים. "אמנם לא עברנו לשימוש מלא בגז, אבל חברת החשמל שברה את השיא העולמי במהירות המעבר לשימוש בגז", טוען מור.
הגז שהתגלה מול חופי ישראל יכול להחליף בעתיד גם את הדלק במכוניות. מור סבור שבתוך 15 שנה ניתן יהיה להעביר לפחות את מחצית כלי הרכב בישראל לשימוש בגז דחוס או לדלק מתנול המיוצר מגז טבעי כתחליף לדלק. לאחרונה נערכו ניסויי בטיחות במשאיות המונעות בגז דחוס, וככל הנראה המערכת תאושר על ידי משרד התחבורה.
אבל עד שתעשיית הגז הטבעי בישראל תקרום עור וגידים, תמשיך התחבורה בישראל להתבסס על דלק המופק מנפט, שמקורו ונתיבותיו לא תמיד עוברים במדינות ידידותיות. רוב הנפט שצורכת ישראל מיובא מאזרבייג'ן, הנחשבת מדינה ידידותית. מאזרבייג'ן זורם הנפט בצינור לנמל הנפט הטורקי גייהאן ומשם הוא מגיע במכליות לישראל.
למרות הידרדרות היחסים בין ישראל לטורקיה, המתגלה והולכת כרפובליקה איסלאמית, מעריך מור כי לפי שעה אין סכנה לזרימת הנפט: למרות ההידרדרות הוכפל היקף הסחר בין ישראל לטורקיה ונראה שאין קשר בין ההצהרות המדיניות למה שקורה במערכת הקשרים המסחריים בין שתי המדינות. טורקיה שואפת להיות מדינת מעבר לאספקת נפט וגז בין מדינות מרכז אסיה, אירופה וישראל. אם הטורקים ישבשו את הזרמת הנפט לישראל, עלולות מדינות אירופה לראות בה מדינה שאין לסמוך עליה, ויפגעו באחד ממקורות ההכנסה החשובים שלה.
תקשורת ישראלית, מונופול איטלקי
בתחום התקשורת הבינלאומית תלויה ישראל כמעט לחלוטין בחברות זרות. עיקר התקשורת הבינלאומית, הכוללת שיחות טלפון סלולריות ונייחות, אינטרנט ותקשורת מחשבים, עובר כיום באמצעות הכבל התת-ימי נאוטילוס, שבבעלותה המלאה של חברת התקשורת האיטלקית טלקום איטליה. במקורו הוקם הכבל בשותפות בין יזמים ישראלים לחברה האיטלקית, אך במהלך השנים יצאו הישראלים מהשותפות. זהו כבל משוכלל מאוד ומאובטח, העובר על קרקעית הים התיכון ומחבר אותנו למכרזי תקשורת בסיציליה - ומשם לשאר העולם.
המונופול האיטלקי על התקשורת הישראלית נשבר במידת מה לפני ארבע שנים, כשחברת טמרס הניחה כבל לקפריסין והחלה להתחרות בנאוטילוס. ואולם, מדובר בכבל פחות משוכלל, המגיע לקפריסין בלבד. טמרס, בבעלות המיליארדר היהודי-בריטי פויו זבלדוביץ', מבססת חלק ניכר מהתקשורת שהיא מציעה על חכירת שירותי תקשורת מחברות אחרות. היא הצליחה להעביר אליה רק חלק קטן ביותר מהתקשורת הבינלאומית הישראלית, ועל פי ההערכות אין לה כמעט לקוחות.
ב-2012 הניחה גם בזק כבל תקשורת בינלאומי, אולם זה משרת בעיקר את לקוחותיה ואת החברה הבת שלה, בזק בינלאומי. גורמים בכירים בענף התקשורת אמרו השבוע כי עיקר התקשורת הבינלאומית ממשיך להתבסס על שירותיה הטובים של חברת טלקום איטליה. "אם מסיבה כלשהי תחליט טלקום איטליה להפסיק לשרת את ישראל, צפויה להיווצר בעיית תקשורת רצינית בין ישראל ליתר מדינות העולם. ניתן יהיה לפתור את הבעיה ולמלא את החסר באמצעות כבלים אחרים, אבל זה לא יהיה פשוט וייארך זמן".