תיירת בעיר הגדולה: האם פגשה את הישראלי היפה או התחמן?

האמת צריכה להיאמר: אל המשימה הזו יצאתי עם תזה מוכנה מראש כי בעלי העסקים הישראלים נוהגים לגבות מחירים מופקעים מתיירים. הרי בכל העולם תיירים הם קהל נוח ופופולרי לעושק - אז בטח זה המצב ב"מדינת הקומבינה". הצטיידתי במבטא אמריקאי, משקפי שמש מאסיביות, חולצה צבעונית שהולמת אווירת נופש ובתיק גב שבצדו בקבוק מים מינרליים – ויצאתי לרחבי תל אביב. די מהר הבנתי שאיש לא חושד בי. התחפושת עובדת.

משדרות נורדאו הצפון תל אביביות, לקחתי מונית לכיוון שוק הכרמל. כבר בשלב זה הבחנתי בסדקים בתזה "מדינת הקומבינה". נהג המונית הפעיל מיד את המונה ובחר בדרך הקצרה ביותר לכיוונו של השוק. הוא אפילו היה מנומס למדי, איחל לי יום טוב בסיום הנסיעה (Have a nice day) וגבה את המחיר המדויק שהופיע במונה: 32 שקל.

התחלתי לסייר בין דוכני השוק, תוך ביטחון שאתקל בסוחרים שלא יהססו לנסות את מזלם עם התיירת התמימה, אלא ששוב – ולמרבה ההפתעה – התבדיתי. התעניינתי לגבי מחירים של מוצרים שונים - קוצץ ירקות "מאסטר סלייסר" (100 שקל); פסלון ג'ירפה מברונזה (120 שקל) ואחרים - ואף יצרתי קנוניה עם עוברים ושבים שהתעניינו בעברית באותם המוצרים. התוצאה: 100% הגינות. המחיר שנאמר לי באנגלית שבורה היה זהה לזה שהוצע גם לקונים המקומיים. בדוכן אחד לממכר משקפיים נתקלתי בניסיון להפיל בפח תיירת תמימה, כשמשקפי "ריי באן" שחורים הוצעו לי ב-50 שקל, ולבחורה דוברת עברית ב-40 שקל שירדו ל-35. אך ככלל, סוחרי השוק זכו ממני לציון 95 בסעיף האמינות.

באחד מדוכני המאפים התבקשתי לשלם 15 שקל עבור לחם מחיטה מלאה. Go see how much this bread costs at other places – אמר לי המוכר, It's the same price. אכן הלכתי ובדקתי – ולא בדיוק. בסופו של דבר רכשתי לחם דומה ב-12 שקל. בדוכן הממתקים גבו ממני 3 שקלים עבור שקית מתפקעת מסוכריות גומי – מחיר נמוך בכל קנה מידה. שקית דומה במתחמי סרטים מסוג סינמה סיטי, תעלה בסביבות 15 שקל – בלי קשר למבטא של הקונה.

תוך כדי שיטוטיי בשוק שוחחתי עם כמה תיירים ששמחו להעיד כי הם זוכים ליחס הוגן בזמן שהותם כאן. "לא נראה לי שרימו אותי", סיפר ארט לוי מברוקלין, כשהוא אוחז במשקפי שמש שרכש ב-20 שקל. "בירושלים שמתי לב שכיפה ברובע היהודי עולה 20 שקל ובערבי – 5 שקל. אבל לדעתי פער המחיר הזה לא קשור להיותי תייר".

מהשוק המשכתי לכיוון חוף הדולפינריום, ושוטטתי לאורכה של הטיילת. עם חילופי הנופים השתנו גם המבטאים הזרים שנשמעו ברקע. הרבה פחות אנגלית, הרבה יותר צרפתית. פתחתי בשיחה עם כמה צרפתים, והובהר לי במהירות: "לא מנסים לרמות אותנו כאן". בקיוסק "כוכב הטיילת" רכשתי בקבוק מים ושילמתי 8 שקלים – מחיר סטנדרטי במקומות רבים.

שוב הרמתי יד למונית, קפצתי פנימה וביקשתי מהנהג שיסיע אותי לשדרות רוטשילד. אמנם חוויית הנסיעה לא היתה מזהירה – הנהג שאל אם יוכל לעשן, דיבר בטלפון בקולי קולות והפטיר בחוסר סבלנות I heard you כשהזכרתי את הכתובת – אך גם הוא לא ניסה לנצל את "חוסר היכרותי" עם העיר. להפך: במקום להאריך את הדרך, ולהיקלע לפקקים, הוא עצר בסמוך לשדרה, והסביר שאצטרך לצעוד מעט לכיוון היעד. המחיר: 22 שקל.

בשדרות רוטשילד פגשתי בחברתי שהתגוררה בארה"ב במשך כמה שנים ומתחזקת מבטא אמריקאי משויף. החלטנו לצעוד יחד לכיוון שוק לוינסקי, ולבחון גם שם את אמינות הסוחרים. שמנו לב שבמרבית חנויות השוק – המחירים נקובים על גבי המוצרים. לבסוף התמקדנו בחנות לכלי בית. חברתי היתה ה"תיירת" ואני המקומית. המחיר שהוצע היה אחיד לשתינו: 60 שקל לעגלת שוק. פיתחנו שיחה עם בני בריגה מדוכן הקפה והגזוזיה המפורסם, "לוינסקי 41", וסיפרנו לו על הממצאים: הסוחרים הישראלים לא רק שלא "דופקים" תיירים, אלא שלמעשה הם אפילו מסבירים להם פנים במיוחד. בריגה כלל לא הופתע. "כאן בשוק, וגם במקומות אחרים, מעריכים ומכבדים את התייר" הוא אומר. "אולי עובדים על תיירים במקומות אחרים, אבל בטוח לא בתל אביב".

מה הסיבה לדעתך?

"כיום אנשים יודעים שאם מישהו, לא משנה מי, יכתוב ברשתות החברתיות שהם מרמים – הלך עליהם. הנזק כפול ומכופל מכל רווח של כמה שקלים. מישהו יכתוב בפייסבוק, יעביר בווטסאפ -והעסק שרוף. כיום האינטרס הוא להיות טוב. זה משתלם. מי יודע – אולי מרתה ממזרח ברלין, שביקרה בדוכן שלי, מכירה מישהו שמכיר את אליהו, שאבא שלו רופא בישראל, ופוסט אחד שלה בפייסבוק ירוץ בשנייה לכולם? כולנו מבוקרים. למה נהגי המוניות השתפרו? כי מדרגים אותם בגט טקסי".

שותפו של בריגה, משה, מוסיף: "אם ייצא שמו של שוק הכרמל למשל כשוק של רמאים, מי יבוא? אנשים רוצים ששמם הטוב ייצא החוצה – אם זה בדוכן כמו שלנו, ואם זה האיש שמוכר בורקס. אחת המוכרות כאן בשוק, שבכלל לא יודעת מה זה פייסבוק, אמרה לי: 'פייסבוק עשה לי פלאים לעסק'. מישהו כתב עליה משהו, ומאז כולם באים".

נסיעה אחרונה במונית כתיירת בהסוואה. הנהג ניסה לשוחח אתי באנגלית, אך התקשה להתמיד ושילב בדבריו לא מעט מלים בעברית. ככל שהתרבו הפקקים, עשה כל שביכולתו לעקוף אותם ובשלב מסוים אמר נואש. "טוב רדי", אמר כשהמונה נעצר על 50 שקל, הסכום האחרון שנותר לי בארנק. Thank you עניתי לנהג המתחשב, שלא רצה שאשלם סתם על עמידה בפקק. לרגע חשבתי שאני באמת תיירת – רק בארץ זרה.