אובר (UBER), כך מתפרסם, עומדת לגייס 2 מיליארד דולר לפי שווי של 50 מיליארד דולר ולהיות החברה הפרטית בעלת השווי הגבוה ביותר בעולם. חברת המוניות הגדולה בעולם, שצפויה להיכנס גם לתחום משלוחי קניות ממסחר אלקטרוני, היא חברה במועדון "החד-קרן" עליו הכריז "וול סטריט ג'ורנל" לא מכבר.
כדי להיכנס למועדון, יש לעמוד "רק" בדרישה עיקרית אחת: שווי סטרט-אפ בגיוס פרטי בארבע השנים האחרונות של יותר ממיליארד דולר. גם ליזמים הישראלים יש ייצוג מכובד במועדון עם חברות כמו WeWork, IronSource, Tango ו-Mobileye, שהונפקה בהצלחה בוול סטריט.
ובמקום השני אובר, עם שווי מוערך של 41.2 מיליארד דולר. במקומות 3-4 מדורגות סנאפצ'ט ופלנטיר, הסטארט-אפ המדובר של מייסד פייפאל, שעוסק בניתוח התנהגויות ברשת - שתיהן עם שווי של 15 מיליארד דולר כל אחת
הנפקה "ציבורית פרטית"
שימו לב לנתון מענין: בתחילת 2014 היו רק 41 חברות במועדון, בפברואר 2015 כבר היו 73 זינוק של 78% בשנה. בחודש מאי, נכון לכתיבת שורות אלה, מספר החברות עלה ל-91, זינוק של יותר מ-24% תוך רבעון. מה קורה פה?
כמה דברים.
קודם כל, הרבה יותר כסף מעוניין לנגוס כיום בעוגת גיוסי חברות הטכנולוגיה, עוד לפני שהוא מגיע לשווקי ההון הציבוריים. הכסף החכם מעדיף לתת שווי של "כמו הנפקה", כדי לגזור יותר מהגידול בערך שמייצרות החברות הללו. בשוק קוראים לזה הנפקה פרטית משועשעים מהניגוד המובנה במונח שבעצם אומר "הנפקה ציבורית פרטית"; או הנפקה פרטית לפי מה שפעם היה שווי של הנפקה ציבורית.
אבל, רגע אחד. אם אתם מנהלים קרן גידור, הגיוני מבחינתכם להשקיע בחברה שתניב לכם (אולי) תשואה של 10-20% ברוטו בשנה. ואולם, מה קורה אם אתם מנהלים קרן הון סיכון? הרי הקרנות הללו נוהגות להמר על השקעות מסוכנות, שרובן נכשלות, שעה שההשקעות המעטות שכן מצליחות מתפתחות למיזמי ענק בשווי אדיר ומכסות פי 3 עד פי 5 על הכסף שהושקע. אז מה פתאום שקרנות הון סיכון ישקיעו לקבל תשואה של 10%-20%?
למה אובר, שלפני 3 חודשים נאלצה להגדיל את הגיוס שלה במיליארד דולר ל-2.8 מיליארד, צריכה לגייס 2 מיליארד דולר נוספים? למה היא מגייסת כל-כך הרבה כסף? ולמה כל-כך בקלות? התשובה, במלה אחת: רושם.
קרנות הון הסיכון המובילות בעולם הן מפלצות, שמנהלות מיליארדי דולרים. כדי להצדיק את התחושה שהן ראויות לנהל מיליארדי דולרים, הן צריכות לעשות שני דברים: לייצר הצלחות של מיליארדי דולרים (פייסבוק, עליבאבא וכו'), או לחילופין, אם הן לא מצליחות, לפחות לייצר רושם כזה.
וכך, מבין חברות המועדון, יש מעט מאוד מקרים שקרן הון סיכון מובילה היתה שותפה להקמת המיזם או אפילו השקיעה בו בתחילת הדרך. אבל ברוב המקרים, הן מצטרפות בהמשך.
כמה בהמשך?
חברות ההון סיכון מוכנות להשקיע בשלבים מאוד מאוחרים, כדי שיוכלו בעוד כמה חודשים לעמוד מול המשקיעים המוסדיים (משם מגיע רוב הכסף שם) ולהגיד להם "אובר, AirBnB וסנאפצ'אט הן חברת פורטפוליו שלנו". רובן המכריע של אחזקות בחדי-קרן על-ידי קליינר פרקינס ואנדרסין הורוביץ, שניים מהגופי ההשקעות המוערכים ביותר בסיליקון ואלי (וכנראה בעולם), הגיעו בשלבים מאוחרים.
אז קרנות השקעה מובילות משקיעות בחברות רק בגלל רושם? מרגיש לכם כמו ציניות?
קבלו נתון מדהים: קרן השקעות הפרטית טייגר גלובל מנג'מנט, שמציגה את עצמה בתור גוף שמתמחה בהשקעות שלב מוקדם, השקיעה בלא פחות מ-12 חברות במועדון ה"חד-קרן", בשלב מ-א-ו-ד מאוחר ובשווי שלא משאיר הרבה מקום לגדילת ערך.
למה הם עשו את זה?
אולי כי הם מבינים את הראש של "הלקוחות שלהם", אלה שמשקיעים בהם. טייג, זרוע ההשקעות הפרטית, גייסה ב-2014 כ-4 מיליארד דולר 12% מסך הכספים שגויסו על-ידי קרנות הון סיכון אמריקאיות.
יכול להיות שמישהו שם גילה שמדדי IRR ו-Cash on Cash על-פיהם מודדים ביצועי קרנות הון סיכון חשובים, אבל לא פחות חשובים הם מספר הלוגואים שיש לך באתר האינטרנט, במצגות למשקיעים וביחסי הציבור.
במלים אחרות, אם אתה מנהל קרן השקעות, שווה לוותר על כמה אחוזים בתשואה השנתית שאתה מציג למשקיעים, אם אתה קונה בזה מוניטין שמסייע להם לקבל את ההחלטה ודי בקלות, הרבה מאוד כסף כדי שתמשיך להשקיע כמו שאתה יודע, בבניית סיפורי הצלחה.