פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      התפטרות גילה - אבדן מקצועי עקב פופוליזם

      מדינת ישראל לא מיהרה לסייע לחברות לחפש את הגז ובנסיגה מהסכמים הוכיחה חוסר אמינות. שחף מזין סבור כי גילה היה צריך לוותר

      תגובה רדיקלית לא הופכת טענה לצודקת. התפטרותו של דיוויד גילה אין בה כדי לעשות את עמדתו צודקת יותר או פחות משהייתה ערב ההתפטרות. גילה כדבריו אינו יכול עוד, הוא אינו מרוצה מהמתווה הכה רחוק ממתווה אידיאלי שעליו הוסכם. שלא כמו במקרה של ד"ר מיכאל שראל שעזב את משרד האוצר על רקע המחלוקות שלו עם השר לפיד, ובמרכזן מע"מ אפס, גילה החל את פעילותו כממונה על ההגבלים לא על גבי דף חלק אלא המשיך לכתוב על דפי הסכמים קיימים. אותם הסכמים שמדינת ישראל ניסחה מלכתחילה ואותם הסכמים ששונו חד צדדית על ידי המדינה לאחר ועדת ששינסקי ואז שונו שוב.

      גילה לא הצליח להביא מתווה אידיאלי לאישור, אבל בכלכלה אנו לא בוחנים אפשרויות מול האידאל אלא מול האלטרנטיבה. כשהאלטרנטיבה היא שאין גז בצינור לעוד כמה שנים אז ייתכן וכדאי להתפשר על האידאל. הרי גם לזמן יש ערך כלכלי ותעיד על כך הריבית על החוב הלאומי שלנו. שוני נוסף בין שראל לגילה הוא רוחב ההסכמה, שראל ייצג את חלק הארי של הכלכלנים באוצר ואילו גילה, כך נראה, עומד בדד בעמדתו. וקיים גם מכנה משותף להתפטרויות של שראל וגילה, בשתיהן איבדנו אנשי מקצוע מצוינים, נותרנו חשופים יותר לפופוליזם הפוליטי-כלכלי.

      הגז שייך לעם. מאז 1953 ועד היום התבצעו בישראל קרוב לחמש מאות קידוחי גז ונפט ביבשה ובים. 46 שנות חיפוש הניבו תגליות שערכן זניח בהשוואה לצריכת האנרגיה של ישראל ולעלויות החיפוש.ב-1999 נמצא השדה הראשון המשמעותי בגודלו, "נועה". משך ארבעה וחצי עשורים לא קרא איש לממש את זכות הציבור להשתתף עם החברות המסחריות בעלויות החיפוש, אז היה הגז לא יותר משיגיונות של משוגעים. משנמצא הגז מיהרו כל המומחים מטעם עצמם יחד עם הטרמפיסטים הפוליטיים לצייר לנו את תמונת היזמים על הררי הכסף הצפוי לזרום אליהם, תוך התעלמות מעלויות קודמות. בשביל לסבר את העין, ההשקעה ב"תמר" לבדה מוערכת בכ-3 מיליארד דולר. יכול להיות שרישיונות החיפוש נמכרו במחירי שאינם משקפים את המקסימום האפשרי, יכול להיות שאם היו דורשים יותר עד היום לא היו מחפשים ולא היו מוצאים, אין לדעת. מה שכן אפשר לדעת הוא שלאחר שהוכחנו כי אנו מדינה שלא יודעת לעמוד בהסכמים עליהם חתמה (פעמיים) הסיכוי שמיזמים בקנה מידה כמאגר לויתן ישובו לארץ פחת משמעותית. עדיין מתעקשים לדבר על משאב מוגבל במחיר שערורייתי המוחזק בידי מונופול? בואו נתחיל עם מונופול המים, את הקשר בין עלותם למחירם עדיין מחפשים.

      התחרות טובה לציבור. המשפט הזה תמיד נכון, יותר תחרות משמעה רווח לצרכן. על הצד השני של המטבע רשום שמונופול או אוליגופול (מיעוט יצרנים) זה רע. כשיש מונופול לא רק שאין תחרות, גם בסיס הגון להשוואת מחיר אין לנו. מי שחשב ששלוש מאות שקל לחודש זה מחיר כל כך רע עד שהגיעה התחרות לסלולר? אך מצד שני האם המונופול, בצורתו המלאה או באופן מפוקח, רע ככל שיהיה, הוא גרוע מאין כלום? עד שנמצא דרך לתחרותיות, או מבנה מאוזן יותר בשווקי החשמל, הנמלים, המלט, נצטרך לחיות עם כל הצרות שבאות עם זה, וזה עדיין יהיה עדיף לחיות בלי. במילים אחרות, אני מעדיף הוזלה מיידית במחירי האנרגיה יחד עם תוספת מיידית להכנסות המדינה על פני הוזלה אולי-יותר-גדולה והכנסה ממיסים אולי-יותר-טובה במועד שאולי יגיע ואולי לא.

      שחף מזין, כלכלן, מרצה במרכז ללימודים אקדמיים (מל"א) אור יהודה