הפתעת הגז הגדולה של מצרים לא היתה אמורה לתפוס אותנו לא מוכנים: קשה היה לנחש את עיתוי התגלית ואת היקפה, אבל בכל ענף האנרגיה ידוע שלמצרים יש עתודות גז ענקיות, כפולות ממאגרי הגז של ישראל, שטרם נוצלו. משק האנרגיה של מצרים סובל משנים ארוכות של תהפוכות פוליטיות וניהול כושל. הניסיון המצרי לכפות על חברות הגז במדינה תעריפים נמוכים ובלתי כלכליים, הבריח את היזמים ושיתק את מבצעי החיפושים וההפקה. אבל בשנה האחרונה התעשתו המצרים, העלו את מחירי הגז, הבטיחו תמריצים החזירו את המשקיעים הזרים וחברות האנרגיה לאתרי החיפושים והתוצאות לא אחרו לבוא.
מנהלי חברות הגז ידעו שזה יגיע, אבל העריכו שיש להם חלון הזדמנויות: אם תיערך ישראל נכון, היא תוכל לנצל את פער הזמנים עד לפיתוח שדות הגז המצריים, לחתום על חוזי יצוא גדולים ולהגיע למצרים המשוועת לגז בטרם תתחיל ההפקה המקומית. פוטנציאל נוסף ליצוא ישראלי אינו קשור ישירות למחסור המצרי בגז. במצרים יש שני מתקנים גדולים ההופכים את הגז לנוזל (LNG), שאותו ניתן להטעין על אניות ולשווק אותו בכל מקום בעולם, כמו נפט גולמי. גם לאחר פיתוח התגלית המצרית, המיועדת בעיקר לספק את צרכי המשק המצרי, ניתן יהיה לשווק גז ישראלי למתני ההנזלה שייצאו אותו לחו"ל.
השוק המצרי נחשב ליעד היצוא העיקרי לגז המצרי, אבל לא בהכרח היחיד: לא מכבר נחתם הסכם יצוא עם ירדן, ובחברות הגז לא זנחו את החלום לייצא לטורקיה, המחפשת אחר מקורות גז נוספים, ועשויה לשמש גש להזרמת גז לאירופה.
עם זאת, ממחישה תגלית הגז המצרית, שגודלה דומה ככל הנראה לגודלו של שדה "לווייתן" הישראלי, את מצבנו האמתי: לא "נסיכות גז" ולא "מעצמה" שמדינות האזור תלויות בה לרכישת אנרגיה זמינה וזולה. במקרה הטוב תהיה ישראל יצואנית גז, המתחרה על מעמדה באזור עשיר במשאבים: שדות גז גדולים ואולי אף גדולים יותר יש במצרים, לבנון, קפריסין, וכמובן בקטאר: פיתוח כל השדות יארך כנראה מספר שנים, אבל במוקדם או במאוחר יהיה גז לכולם ובשפע. יתרון מסוים יהיה למי שיקדימו ויפתחו את שדות הגז.
מדובר בהשקעות אדירות של עשרות מיליארדי שקלים. לא פשוט לגייס את הכסף, במיוחד נוכח מחירי האנרגיה היורדים בעולם, אבל זה אפשרי. המפתח לפיתוח הוא קביעת הסדרים שיבטיחו ליזמים החזר סביר על השקעתם. ישראל עמדה כבר לקבוע את ההסדר שיבטיח אספקת גז לשוק המקומי באמצעות תשתיות אמינות והמשוכללות, ויאפשר ליזמים חתימת הסכמי יצוא. עיקר המימון לפיתוח אמור היה להתבסס על ההכנסות מחוזי היצוא הגדולים האלה. אבל ההסדר, המכונה "מתווה הגז" לא אושר עד כה בשל מחלוקות ענייניות ופוליטיות. המתנגדים להסדר טוענים שהוא אינו מבטיח את המחירים הנמוכים ביותר לצרכן המקומי, אין בו הבטחה של ממש לתחרות בין ספקי הגז, ויש שטוענים שאין לנו כל צורך בהכנסות של מאות מיליארדי דולרים מיצוא ומפיתוח שדות הגז. לח"כ שלי יחימוביץ, מראשי המתנגדים להסדר, טוב ונוח גם ללא המיליארדים העלולים לזרום למוסדות בריאות וחינוך, פיתוח כלכלי וכן, גם כיסי היזמים.
יש בענף האנרגיה הטוענים שתכניות יצוא הגז של ישראל עומדות ממילא על כרעי תרנגולת, וספק אם ימומשו. אבל ברור שללא הסדר לענף, יתנדפו גם מעט הסיכויים שיש למהלך. אבל ללא יצוא הגז עלולים גם הצרכנים המקומיים להיפגע: התשתיות המספקות היום גז ממאגר תמר, שעליו מתבסס משק האנרגיה הישראלי, רעועות ומתוחות עד לקצה. בקיץ הנוכחי היו מספר ימים בהם לא הספיקה תפוקת הגז וצרכני החשמל נאלצו לעבור לשריפת סולר יקר ומזהם. תקלה ממושכת בתשתיות, שהמומחים טוענים שהיא בהחלט אפשרית ולא נדירה, עלולה לשתק את מרבית מערכת אספקת החשמל. ללא מתווה גז וללא השקעות נוספות בתשתית, נתון המשק בסיכון בלתי סביר.
האלטרנטיבה היא מימון התשתיות הנדרשות מקופת המדינה, כלומר, מחשבון החשמל של כל אחד מאתנו. הכינו את הארנקים.