עד כמה הפכו תחנות הכוח הפרטיות לייצור חשמל בישראל למדפסת מזומנים משומנת אפשר ללמוד מהתשקיף שהגישה אתמול (ב') חברת איי.סי.פאואר, חטיבת האנרגיה של קנון הולדינגס הנמצאת בשליטת עידן עופר (כ-46%) ובנק לאומי (כ-18%) - שפוצלה מהחברה לישראל. איי.סי.פאואר פעילה אמנם במדינות דרום אמריקה, אבל מפעילה את תחנת הכוח הפרטית OPC במישור רותם המופעלת בגז טבעי, תחנה בעלת הספק של 440 מגה-ואט. עד כה לא פרסמה החברה לישראל ומאוחר יותר קנון את הדוחות הכספיים המלאים של OPC, שהחלה לפעול ביולי 2013, אך פרסום התשקיף של איי.סי.פאואר חשף אתמול את המספרים, תחת סעיף הפעילות בישראל.
ובכן, בתוך שנה ורבע של הפעלת התחנה הרוויחה OPC כ-88 מיליון דולר (ראו טבלה) ובסך הכול מתחילת הפעילות הרוויחה תחנת הכוח הפרטית כ-95 מיליון דולר, כ-370 מיליון שקל, והקצב השנתי עומד על רווח שנתי של כ-70-80 מיליון דולר. כלומר, נכון להיום, אם מביאים בחשבון גם את תוצאות הרבעון השני שעדיין לא דווחו, מדובר על רווח של חצי מיליארד שקל בתוך שנתיים.
למרות חלקה היחסי הקטן של OPC פעילות הגלובלית של איי.סי.פאואר, היא תורמת חלק די משמעותי לרווחיה: כ-39% מה-EBITDA של החברה ו-26% מהרווח הנקי שלה. יתרה מכך, שיעורי הרווחיות בישראל הם הגבוהים ביותר ובפער משמעותי: שיעור הרווחיות התפעולית עומד על 27%, בעוד שבפרו הוא 19%, במרכז אמריקה 9% בלבד ובשאר העולם רק 6%.
סך ההשקעה בבניית תחנת הכוח של החברה עמד על כ-550 מיליון דולר. מקצתו, כמקובל במימון פרויקטים כאלה, בהון עצמי, קרוב ל-400 מיליון שקל. OPC קיבלה מימון בסך של כ-1.55 מיליארד שקל מקונסורציום הכולל את בנק לאומי, בהשתתפות כלל, עמיתים, הפניקס והראל. כל המספרים הללו ממחישים עד כמה התשואה בפרויקט הזה גבוהה מאוד והחזר ההשקעה יהיה מהיר מאוד.
עד כמה הבוננזה של OPC גדולה אפשר ללמוד מהעסקה שנחתמה במהלך השנה למכירת פעילות ואוליה ישראל תמורת חצי מיליארד דולר לחברת השקעות בינלאומית בשם אוקטרי. ואוליה ישראל החזיקה 20% מתחנת הכוח, (קנון מחזיקה את יתרת המניות) והחזקות נוספות במתקן ההתפלה באשקלון, במפעל טיהור שפכים ועוד. ואוליה מכרה את עסקיה בישראל תמורת כחצי מיליארד דולר וההערכות הן שמקור רוב השווי בתחנת הכוח OPC.
כפי שכתבנו כאן בעבר, המונופול של חברת החשמל נמצא בשנים האחרונות תחת התקפה, די בצדק: ממשלת ישראל החליטה לעודד את התחרות במשק החשמל בתוך הגדלת כושר ייצור החשמל על ידי יצרני חשמל פרטיים וקבעה יעד של כ-20% מכושר הייצור בישראל עד 2020. העניין הזה מתקדם לא רע: ב-2014 עמד כושר הייצור של יצרני החשמל הפרטיים על כ-15.8% (כולל אנרגיות מתחדשות). ב-2013 נכנסה לפעולה תחנת הכוח של OPC ובשנה שעברה החלה לפעול תחנת הכוח דוראד. חברת החשמל העריכה בדוח השני ל-2014 כי לאחר כניסה לפעולה של שלוש תחנות כוח נוספות גדולות המוקמות על ידי יצרנים פרטיים (דליה אנרגיה, אשדוד אנרגיה ורמת נגד אנרגיה) בשנת 2015, צפוי לעמוד כושר הייצור של יצרני החשמל הפרטיים על כ-24.8%, כולל אנרגיות מתחדשות. בלעדיהן השיעור הזה יעמוד על 18.3%.
כדי לדחוף את התחרות, העניקה המדינה ליצרני החשמל הפרטיים הגנות שונות ("הגנות ינוקא"): חברת החשמל חייבת לרכוש מהם חשמל לפי תעריפים ותקנות שנקבעים על ידי הרגולטור; לחבר אותם לרשת החלוקה וההולכה שלה; לספק להם שירותי תשתית כדי לספק חשמל בעצמם לצרכנים; לתת שירותי גיבוי לאספקת חשמל וגם אם יש איזשהו כוח עליון (מלחמה וטרור) שפוגע חלילה וחס במתקן הייצור של יצרני החשמל הפרטיים, חברת החשמל היא שתשלם את החוב (מקור המימון) על מתקן החשמל של היצרן הפרטי בתקופת האירוע. כלומר, יצרן חשמל פרטי נראה כמו הזדמנות לעשיית כסף קל, יופי של תשואות על ההון, אף שהיצרנים עצמם די מייללים. השורה התחתונה: חמישית מכושר ייצור החשמל כבר אינו של המונופול ויש לזה השלכות ברורות על השורות העליונות והתחתונות בדוח הרווח וההפסד של חברת החשמל, והכיוון הוא כמובן לרעה. ההכנסות של חברת החשמל נמצאות בירידה עקבית ומשמעותית (ולא רק בגלל ירידת התעריף), החוב הפיננסי שלה נאמד בכ-66 מיליארד שקל והיכולת שלה להרוויח פשוט לא קיימת (היא משלמת רק ריביות בסך של כ-2-3 מיליארד שקל בשנה), ולאור כניסת יצרני החשמל הפרטים קשה לראות את חברת החשמל משרתת את חובותיה העצומים.
אגף התקציבים באוצר וגם רשות החשמל, בראשותה של אורית פרקש-הכהן, העריכו שהתחרות מצד יצרני החשמל הפרטיים תגרור את חברת החשמל להתייעלות מסיבית, בין אם באמצעות רפורמה שמתעכבת כבר שנים על גבי שנים בחברה ובין אם בהחלטה של חברת החשמל עצמה. אבל זה כמובן לא קרה וחברת החשמל הפכה לפצצה מתקתקת של חובות ענק.
התוצאה העגומה: יצרני החשמל הפרטיים עושים כסף קל ומעניקים למשקיעים שלהם יופי של תשואות באדיבות הרגולטורים, בעוד שחברת החשמל מתקרבת בצעדי ענק למצב שבו המדינה (כלומר, הציבור) יצטרכו לממן את חוסר האונים הרגולטורי בטיפול בחברה.