זהו אחד הסודות השמורים של ענף האנרגיה, והתומכים במתווה הגז מעולם לא ששו לדבר עליו: הסיכויים לפיתוח שדה הגז לווייתן אינם גדולים, והמצב לא השתנה באופן מהותי בעקבות תגלית הגז במצרים.
בישראל התגלו שני שדות גז גדולים: תמר ולווייתן. שדה תמר פותח חלקית והוא מספק חלק ניכר מצרכי המשק בישראל, וימשיך למלא את תפקידו למשך 15-20 השנים הקרובות. בשדה הענק לווייתן, שהוא כמעט כפול בגודלו, אין בינתיים צורך מקומי. כדי להצדיק את ההשקעה הכרוכה בפיתוח ובהפקה, הנאמדת ב-6 מיליארד דולר, יש צורך למצוא קונים לגז האצור בו, כלומר: לייצא את הגז. ההשקעה תהיה מוצדקת רק אם בעלי השדה ימצאו לקוחות יציבים, היכולים להתחייב לעסקות רכישה ארוכות טווח של 10 עד 15 שנים. שאם לא כן, אי אפשר יהיה לגייס את ההלוואות הנדרשות לפיתוח מערכות ההפקה וההובלה של הגז. מדובר בהימור עצום ורב סיכונים.
לפני שנתיים נראה היה שהעתיד ורוד ומבטיח: משק האנרגיה המצרי קרס בשל כשלי מדיניות וחוסר יציבות פוליטית, המחירים הבינלאומיים של הנפט והגז (הנסחר גם בצורתו הנוזלית ונמכר אז במחירים מסחררים במזרח הרחוק) היו גבוהים, והמאגרים הישראלים שוכנים במקום אסטרטגי, באגן המזרחי של הים התיכון, שלא היו בו תגליות גז משמעותיות.
אבל הזמנים השתנו: עתודות גז גדולות התגלו בקפריסין ובלבנון. מצרים שינתה את מדיניות האנרגיה שלה, פיתתה חברות חיפושים גדולים לחזור ולחפש מחצבים בשטחה, ואומדנים ראשוניים קבעו שעתודות הגז במצרים כפולות מאלה של ישראל לפחות, ושובה של מצרים לענף הוא רק עניין של כמה שנים. מצרים לא תהיה המתחרה היחידה של ישראל על יצוא הגז באזור: גם בקפריסין צפוי פיתוח המאגר הגדול "אפרודיטה", בבעלות נובל אנרג'י ודלק הישראלית, להיכנס להילוך גבוה. מחלוקת פוליטית מעכבת את המכרזים לפיתוח שדות הגז בלבנון, אבל גם היא צפויה להיפתר ולהכניס את לבנון למרוץ.
בהנחה שמצרים תספק בתוך מספר שנים את כל צרכי הפנים שלה בגז, לא תוכל ישראל לחתום אתה על חוזים ארוכי טווח, גם אם יואץ פיתוח לווייתן והגז הישראלי יגיע לשוק לפני הגז המצרי. חברות הגז מדברות על אופציית יצוא נוספת, לטורקיה. טורקיה מנהלת מגעים מתקדמים לרכישת גז מרוסיה, באמצעות מערכת צינורות שתגיע בעתיד גם לאירופה. הטורקים, אומרים בחברות הגז, מעוניינים בגז הישראלי כדי לגוון את מקורות האספקה שלהם. בצד הישראלי מסויגים, בעיקר בשל מערכת היחסים רעועה בין שתי המדינות.
המוצא הריאלי ליצוא הגז הישראלי הוא באמצעות מערכות הנזלה. אלו מפעלים גדולים ויקרים ההופכים את הגז לנוזל (LNG-Liquid Natural Gas). הגז הנוזלי מוטען במכליות מיוחדות, המאכסנות אותו בטמרפטורה של כ- 162- מעלות, ויכולות לשאת אותו לכל מקום בו נמצאים הלקוחות. במצרים הוקמו שני מתקני LNG , האחד בבעלות חברת בריטיש גז (BG) והשני בבעלות שותפות יוניון פנוסה, שאחת השותפות בו היא חברת ENI האיטלקית, בעלת תגלית הגז החדשה במצרים. חברות הגז הישראליות כבר חתמו על הסכמים ראשוניים ליצוא גז למתקני ה-LNG במצרים, אולם העיכוב באישור מתווה הגז בישראל, מנע את השלמת ההסכמים ומימושם. עיכוב נוסף יביא, קרוב לוודאי, גם לביטולם.
גם אם ייחתמו החוזים, מדובר בעסקה עתירת סיכון. בענף האנרגיה לא מדברים בקול רם על העובדה שהיחסים הכלכליים של ישראל ומצריים עומדים על כרעי תרנגולת שקרסו לא אחת. הפיכת חצר, התקוממות או רצח פוליטי עשויים לנתק את הקשרים באבחת חרב.
תגליות גז נוספות במצרים ועסקות עם ספקי גז אחרים יכולות "לסתום" את כושר הייצור של מתקני ה-LNG ף וברור שהמצרים יעדיפו את יצוא הגז שלהם על פני גז ישראלי. ברקע כל אלה נמשכת המפולת במחירים העולמיים של הגז. הפקת חשמל מפחם, למשל, זולה ומשתמשת היום הרבה יותר משימוש בגז. המעבר לאנרגיות מתחדשות (במדינות מתקדמות, לא בישראל) מקטין את הביקוש לגז. במקומות רבים שוקלים מחדש את הכדאיות שבפיתוח שדות גז חדשים, במיוחד כמו לווייתן שפיתוחם יקר יחסית, בגלל העומק בו נמצא הגז.
השורה התחתונה היא שחברות הגז ובראשן נובל אנרג'י, עשויות לקחת על עצמן סיכון כלכלי גדול בהחלטה לפתח את לווייתן. הסיכון גדול כל כך, עד שיתכן שהן יוותרו על חצי מיליארד הדולרים שהושקעו בשדה, בטרם החליטה ישראל לבטל את ההסכם לפיתוח מאגרי הגז. אין זה מקרה שעד היום לא התחייבו חברות הגז לפתח את השדה וגם לא נדרשו להתחייבות כזו.
הסיכויים הפחותים ליצוא הגז מתדלקים את טיעוני המתנגדים למתווה. הם טוענים שאם ממילא עלול היצוא להיכשל, אין טעם באישור המתווה. קשה למצוא את ההיגיון בטענה: פיתוח לווייתן ויצוא הגז צפויים להכניס מאות מיליארדי שקלים לאזרחי ישראל. ברור כשמש שמדובר במרוץ נגד הזמן ונגד פיתוח שדות מתחרים, וכל עיכוב מפחית את הסיכוי עוד יותר. סיכויי ההצלחה אמנם קטנים, אבל מה ההיגיון לכבות גם את שביב התקווה?
המתנגדים למתווה סבורים שאם לא יפותח השדה, יישמר הגז לטובת המשק בדורות הבאים. אבל כפי שראינו, נראה שהביקוש העולמי לגז יילך יתמעט בעתיד. ספק אם יהיה אפשר או כדאי להפיק את הגז בלווייתן בעוד 20 עוד 30 שנה.