הסוחרים במזרח ירושלים כועסים על כולם

המתח והדריכות ניכרים היטב על השוטרים המותשים ועל הסוחרים המיואשים, שנמצאים בלבו של הכאוס במזרח ירושלים, במרכז העצבים של גל הטרור הזה. סמטאות העיר העתיקה לחוצות, מי שלא חייב להימצא בהן - לא נמצא. מי שבכל זאת חייב - מצווה לשמור לעצמו על הגב.

בפאתי השכונות הפלסטיניות הוצבו בטונדות כבדות ולובשי מדים מפעילים "כתרים נושמים". בתוך קרונות הרכבת הקלה ובתחנותיה, על מעברי החצייה ובכניסות למרכזי הקניות של הבירה המסוכסכת, איש בוחן את רעהו. העיניים מתרוצצות, מנסות לצוד את המחבל הבא בטרם יקדים ויצוד את קרבנותיו. וזה כמו למצוא מחט בערמת שחת. עוד תמונה ועוד מראה שמרכיבים פרק מסיפורו של גל הטרור ששוטף את הארץ.

העלילה מדממת, מורטת עצבים, מטריפה את החושים - והיא בעיצומה, מלווה במנות גדושות של לחץ כללי. פרק הסיום טרם נקבע. אם פה ושם נראים חיוכים, הם מהסוג המריר.

החשדנות הדדית: השוטרים מוצבים על המשמר בקבוצות קטנות לאורך הרחובות, קשר העין ביניהם הכרחי ונשמר כל העת. שוטרים אחרים מאיישים עמדות תצפית על גגות העיר העתיקה, אחד שומר על הגב ועל העורף של רעו. סתיו של אימה ודם, הכל על הסכין.

למטה, במעברים שבין רחובות הרובע המוסלמי, הוצבו כבר לפני ימים המגנומטרים, אולי האמצעי היחיד שזמין בינתיים לרשות כוחות הביטחון כדי לאתר מבעוד מועד את הפצצות המתקתקות מהסוג החדש: צעירים פלסטינים שלא חברים בארגוני הטרור, שמקבלים החלטה עצמאית, נוטלים סכינים או מברגים - ויוצאים למסעות הרג ביהודים.

במקום הזה התמימות כבר נטבחה. כולם חשודים, כולם חושדים בכולם, אין להעריך או לדעת מהיכן תעלה המאכלת הבאה ותינעץ בקורבן. איפה בסמטאות הקטל האלה יתנקזו שלוליות הדם הבאות. הרובים דרוכים תמיד, המחסניות כבר בפנים. "אם מישהו מישיר מבט אל השוטרים האלה, הם כבר שמים את היד על האקדח שלהם. ככה זה כאן", מתלונן עבד אל פתח, תושב בית חנינא ובעל חנות למכירת מזכרות ברחוב הגיא.

"תראה לאיזה מצב הגענו", מתרעם סוחר אחר, "גם ללכת עם יד בתוך הכיס כבר אי-אפשר. נהיה מסוכן אפילו להוציא מהכיס את המפתחות, את הארנק או את הטלפון. הם חושבים שאנחנו מוציאים סכין ואז מרימים עלינו רובים. מבקשים שנעצור ובודקים אותנו. מי שעושה תנועה חריגה - יורים בו. המצב מידרדר. המדיניות של הממשלה שלכם עוד תדרדר אותו יותר".

גם אם דבריו של הסוחר לוקים בגוזמאות, הם בכל זאת מייצגים את הלך הרוח הכללי בקרב הפלסטינים במזרח הבירה. הטענות על ירי כביכול שיטתי של שוטרים ישראליים לעבר אזרחים בלתי חמושים הן שקריות, עד כמה שידוע. שקריות, כמו חלק גדול מהנימוקים שיוצאים מפיהם אודות הנסיבות שהובילו לגל ששוטף את הארץ בטירוף של טרור, בשנאה ובדם: ישראל בונה את בית המקדש השלישי בהר הבית, פורצת את הסטטוס- קוו במקום הנפיץ ביותר בעולם, מחילה על ההר כללי משחק חדשים לראשונה מאז 1967, אל אקצה בסכנה. הכל כביכול.

הימים חולפים והמתח גואה: בין חנויות מזכרות שמציעות חולצות זולות שנושאות את דיוקנו של הראיס המת ערפאת לצד אלה עם הדפסים של סמלי משטרת ישראל או צה"ל, פורחים סיפורי בדים. גינויים וסייגים מהשתוללות הסכינאים הצעירים בחוצות ירושלים, בקריית גת, בתל אביב, ברעננה ובעפולה כמעט לא נשמעים.

ביום רביעי בבוקר, פקח של עיריית ירושלים צועד בין המסעדות, החנויות ובתי הקפה השוממים ורושם לבעלים סוררים דוחות. פניו של עשור ג'וליס, בעליו של בית קפה ותיק ברחוב הגיא, נופלים כשהוא מקבל ברירת קנס של 5,000 שקל כי לא התקין שלטים מתאימים שאוסרים על העישון במקום. שוטר מניף טאבלט, מצלם את קירות בית הקפה כדי להוכיח את ממצאי הביקורת.

הפקח העירוני זוכה לאבטחה צמודה שיכולה להזכיר את זו של שר בכיר בממשלה. הציבור בכלל לא נעדר סימפטיה כללית כלפי פקחים עירוניים - על אחת כמה וכמה במקום הזה ובעת הזו. מלאכת האכיפה דומה לפשיטה מהירה של כוח מיוחד שהגיע כדי לעצור מבוקש וחמוש מכף רגל ועד ראש. הפקח מוקף בלא פחות משישה שוטרים. כולם חמורי סבר. הם עוברים בין החנויות, כי יש ריבון בירושלים - והידיעה הזאת עוברת בקרב סוחרי רחוב הגיא כמו אש בשדה קוצים.

מקץ כמה דקות הפקח מתייצב גם מול בעליה של חנות למכירת נעליים. הבעלים חרג משטח של 40 סנטימטר שמקצה לו החוק העירוני לתצוגת מרכולתו - והוא נדרש לסלק את המפגע בתוך שעתיים. הפקח מתקדם אל החנות הבאה, הכוח החמוש מותיר מאחוריו סוחר ממורמר שכוסס ציפורניים באין אונים ובעלי עסקים סמוכים שמתקהלים מסביבו - כי לפחות עד שיהיה פיגוע נוסף, זאת ההצגה הכי טובה בסמטה.

הם טוענים שפעולת האכיפה הזאת, דווקא בימים הטעונים האלה, היא ענישה קולקטיבית: "זאת נקמה, נוקמים בנו", אומר אחד מהם לכל מי שמוכן לשמוע,"עכשיו יתלבשו עלינו עם כל הדרישות למסים, עם ארנונה ואכיפה בגלל שלפני כמה ימים דקרו כאן יהודים ואחר כך אמרו שלא עזרנו להם".

מדובר ברצח של הרב נחמיה לביא ושל אהרון בנט לפני יותר משבוע בדקירות סכין של מחבל מול בית הקפה של ג'וליס. אלמנתו של בנט, אדל, שנפצעה בפיגוע, העידה על היעדר הסיוע מצד הסוחרים המקומיים בזמן שדיממה פצועה. היא סיפרה על הנאצות, הקללות והיריקות שספגה מצד חלק מהם.

"אני לא הייתי כאן באותו הזמן", אומר הסוחר עבד אל פתח: "גם אם הייתי כאן, מה כבר הייתי יכול לעשות? איך הייתי יכול לעזור? אם הייתי מתקרב השוטרים שלכם היו יורים בי כי היו חושבים שאני המחבל.

"כך ירו גם בילד בן 13 בפסגת זאב כי חשבו שהוא מחבל שבא לדקור יהודי - והרגו אותו. עכשיו כולנו נצטרך לקחת עורך דין כדי להתמודד עם הדוחות של העירייה. בטח רוצים לסגור את העסקים ברחוב הגיא כמו שסגרו אותם בשעתו ברחוב השוהאדה בחברון. לכל אחד מאיתנו יש משפחה ויש ילדים. לאן נלך?".

אותו נער פלסטיני, שנורה בתחילת השבוע בפסגת זאב ושעליו מדבר אל פתח, כלל לא נהרג. מדובר באחמד מנאסרה בן ה-13, שהשתתף יחד עם בן דודו בן ה-15 בפיגוע הדקירה. הוא נפצע קשה, כעת מצבו מוגדר בינוני, לאחר שדקר באכזריות ופצע אנושות נער יהודי בן 13 בזמן שרכב על אופניו. בפיגוע נפצע קשה צעיר יהודי נוסף. העובדות לא בלבלו אתמול גם את יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו-מאזן ששיקר שוב וטען כי הנער-המחבל נהרג.