בית המשפט של דעת הקהל זועק לעשרה כתבי אישום נוספים.
כן, בעקבות פרסום רשימת "10 המבוקשים בוול סטריט", הגענו למסקנה כי היא היתה רק קצה קרחון העוינות כלפי הנוכלים הידועים לשמצה של עולם הפיננסים.
שאלנו אתכם האם רשימת 10 המבוקשים שלנו חשפה במידה מספקת את הפשעים חסרי המעצורים של הדאו, את סורחי הנאסד"ק וחברי כנופיה פיננסיים אחרים. תשובתכם? "לא" מהדהד.
"עוד, עוד, עוד!" שאגתם. כמעט כל מכתב אלקטרוני שקיבלנו בנושא כלל הצעה למועמד נוסף לרשימת המבוקשים; קומץ כותבים ביקשו להעניק חנינה לאנשים שכבר כללנו ברשימה.
רבים מכם אשר תבעו יותר צעדי ענישה, זכו למענה לדרישותיהם ביום רביעי. דאגלס פנואיל, עובד מריל לינץ', שצפוי למלא תפקיד מכריע בחקירת החשדות למכירת מניות אימקלון (סימול IMCL) על פי מידע פנימי, היה ביום רביעי במצב רוח של שיתוף פעולה. הגורו הפיננסי לשעבר של אנרון, אנדרו פסטאו, הואשם בהונאה. ונגד בני משפחת ריגאס שניהלו בעבר את חברת אדלפיה הוגשו כתבי אישום.
למרות התפתחויות אלה, הרעב לצדק בוול סטריט רחוק משובע. בהמשך למשימה שנטלנו על עצמנו, קיבצנו את המועמדים הנוספים לרשימת המבוקשים למספר קטגוריות רחבות. הזילו דמעה אם אתם חשים צורך בכך, אך אל תתנו לדמעות לסמא את עיניכם.
פעמוני אזעקה
הסוגיה העיקרית שהועלתה במכתבים שלכם היתה עסקי הטלקום, המגזר המוכה אשר משווי השוק שלו התאיידו טריליוני דולרים במהלך השנתיים לערך האחרונות.
בראש רשימת החשודים בקטגוריה זו ניצב גרי ויניק, המנכ"ל לשעבר של גלובל קרוסינג, חברת העסקות הסיבוביות בתעבורת סיבים אופטיים אשר פשטה את הרגל. ויניק, אשר מכר את מניותיו בחברה עוד בזמן שהכל התנהל כשורה, שילשל לכיסו יותר מ-700 מיליון דולר ממכירת מניות. בינתיים, משקיעים שבורי לב צפו בשווי השוק של החברה צונח מ-45 מיליארד דולר בתחילת שנת 2000 ל-45 סנט, פחות או יותר, בגלגול של גלובל קרוסינג אחרי פשיטת הרגל. העובדה שויניק מציע כעת לזרוק כמה פירורים משולחנו העמוס כל טוב לתוכניות הפנסיה שהשקיעו בגלובל קרוסינג לא ממש הופכת את העניין לפחות צורם.
נכון, הרשימה המקורית כללה את מנכ"ל קווסט לשעבר ג'וזף נאצ'יו, אך יש הגורסים כי הבחירה הנכונה היתה עשויה להיות היו"ר לשעבר של קווסט, פיליפ אנשוץ. "האם הוא זה שהפעיל את נאצ'יו או שמא היה בין אלה שנאצ'יו הוליך שולל?", שאל אחד הכותבים. עד כה, נראה כי הוא חף מפשע; חוקרים מטעם הקונגרס החליטו בחודש שעבר כי כאשר אנשוץ מכר מניות ביותר מ-200 מיליון דולר באמצע שנת 2001, הוא לא עשה זאת על פי מידע פנימי.
או אולי ראוי לגבש צוות חיפוש כדי ללכוד את מייק ארמסטרונג, יו"ר ומנכ"ל איי.טי&טי , שהיתה אמורה להיות נמל מבטחים פיננסי לחלכאים ונדכאים. ארמסטורנג נקט באסטרטגיה הפיננסית "הקלאסית" של רכישה (של חברות טלוויזיה בכבלים) במחיר גבוה ומכירה במחיר נמוך. הדבר המחפיר ביותר בתקופת כהונתו של ארמסטרונג, כתב לנו אחד הקוראים, הוא שבעלי מניות AT&T הם ממש לא מהמרי טלקום. למעשה, הם דווקא "אנשים בעלי אמון שחשבו שהם משקיעים בחברה זהירה שתמיד שילמה דיווידנד סביר ותמשיך לעשות כן בעתיד!".
ייתכן גם שיעד הטלקום המוביל צריך להיות המנכ"ל בעל דיבוק הרכישות של סיסקו , ג'ון צ'יימברס, אשר קיבל 15 מיליון אופציות למניות במהלך שלוש השנים האחרונות. "ג'ון היה נתון בבולמוס קניות במהלך מרבית שנות ה-90", כתב אחד ממבקריו, "תוך שהוא משלם סכומי כסף מופקעים עבור חברות בשווי מזערי או אפסי". זו היתה אסטרטגיה גרועה.
הבנקים היו פתוחים
מה לעזאזל גרם לנו, שאלו מספר קוראים, להתעלם מתרומתם - אם אפשר לכנות זאת כך - של המנהלים הבכירים של חברת קונסקו: המייסד והמנכ"ל סטיב הילברט, ומחליפו גארי וונדט שהגיע מג'נרל אלקטריק . הילברט עשה כמעט הכל כדי לקבור את קונסקו בכך שהשקיע 7 מיליארד דולר בחברת ההלוואות הקמעונאיות גרין טי פייננשל; וונדט נפל לתהומות המכרה שבו לטענתו ביקש למצוא זהב.
אף כי שילבנו את ספסר הטלקום של סלומון סמית ברני, ג'ק גראבמן, ברשימת המבוקשים המקורית שלנו, ביקשו אחרים לראות ברשימה יותר אנליסטים העוסקים במכירת מניות - הכרוזים החגיגיים אשר הובילו - בנחת ובאופן שיטתי - ולפעמים, לכאורה, בסתירה למכתבים האלקטרוניים הפנימיים ששלחו - את ציבור המאמינים לקרקע הרעועה של מניות האינטרנט והבלים אחרים. אנליסטית האינטרנט של מורגן סטנלי , מארי מיקר, ואנליסט האינטרנט לשעבר של מריל לינץ' , הנרי בלודג'ט, היו נבחרי קהל הקוראים.
אחרים טענו כי היינו צריך להמשיך במעלה שרשרת המזון במסגרת הטיפול בחוטאים של וול סטריט. אחד המועמדים: מנכ"ל מריל, דיויד קומנסקי, האיש הקובע או הקרוב לעמדת הקובע בתקופת המעורבות המבישה של מריל בקרן הגידור לונג טרם קפיטל מנג'מנט (LTCM), בועת מניות האינטרנט ועסקת הדוברה הניגרית של אנרון. "תרשום את זה בקורות החיים שלך ונראה אותך מוצא עבודה", כתב אחד הקוראים.
אם לחזור לסלומון סמית ברני, היו ששאלו מדוע עצרנו בגראבמן. למה לא להטיל את האחריות על כתפיו של סנדי וייל, הארכיטקט הראשי של סיטיגרופ , חברת הפיננסים אשר איפשרה למנהלים בכירים במגזר הטלקום לגייס הון לחברות שלהם בשיחת טלפון אחת, ואף לקבל מניות של הנפקות ראשונות נחשקות מבלי שיצטרכו אפילו לנתק ולהתקשר שוב? "תוך 12 חודשים וייל הרס לחלוטין מוניטין שנבנה במהלך חיים שלמים", כתב אחד הקוראים.
ממשל טוב?
קבוצה נוספת של חשודים מגיע מאזור גיאוגרפי מוגדר: עיר הבירה וושינגטון. אם החלטנו לכלול ברשימת המבוקשים המקורית של חבר הסנאט הדמוקרטי ג'ו ליברמן בגלל הגישה שלו כי עסקים-יודעים-הכי-טוב, למה לא לתקוף את חבר בית הנבחרים הרפובליקאי לשעבר ניוט גיינגריץ' בגלל המגמות הדה-רגולטיוויות שלו? מה באשר לחבר הסנאט הרפובליקאי חובב הדה-רגולציה מטקסס פיל גראם ואשתו וונדי גראם, אשר שימשה בעבר כחברת דירקטוריון באנרון? או יו"ר הועדה הלאומית הדמוק
10 המבוקשים בוול סטריט
ג'ורג' מאנס
4.10.2002 / 8:54