בשנות ה-80 וה-90 נזנחו תיאוריות "המונופול הטבעי" בשוק התקשורת, שמכוחן קמו מונופולים ברחבי העולם (ובכלל זה בישראל), לטובת תיאוריות שוק: פתיחת שוק התקשורת לתחרות היא זו שתבטיח לצרכנים שירות טוב וזול, ומוטב לה למדינה למשוך את ידיה מהתחום.
ארה"ב היתה מהמדינות הראשונות שעברו מעולם התיאוריה לעולם המעשה, כאשר ב-1996 נחקק חוק חדש שפתח חלקים גדולים של השוק לתחרות (כמעט) בלתי מוגבלת. אירופה אימצה את שפת השוק זמן לא רב אחר-כך, ומ-1998 ואילך החלה במהלך מקיף של פתיחת השווקים של מדינות האיחוד האירופי לתחרות.
האומנם יכולים כוחות השוק לנהל את עולם התקשורת? לשאלה הגדולה הזו מגיעות כמה תשובות מעניינות מרחבי העולם. תשובה אחת בנושא הפס רחב מגיעה משלושה שווקים אירופים - גרמניה, צרפת ואנגליה. ניתן לנהל דיון מלומד על מהו פס רחב, אך לצורך הטור הקצר הזה נעשה שימוש בהגדרה קצרה: שירותי הפס הרחב משמעותם אינטרנט מהיר.
לכל אחד מהשווקים האמורים רטוריקה זהה - ישנה חשיבות לאומית ביצירת פס רחב נגיש לכל. ההנחה היא, ברמה הכלכלית, שהאינטרנט מאפשר קשר לעולם החיצון, שהוא צינור החמצן של העסק; ברמה החברתית - נגישות לידע מסייעת להתפתחותו של האזרח ומאפשרת לו לתרום יותר לחברה בה הוא חי.
לאור המבנה הבסיסי של השוק האירופי, המחייב פתיחה של שוקי התקשורת הלאומיים לתחרות, בכל שלוש המדינות ניתנים שירותי פס רחב על ידי חברות התקשורת הלאומיות, ספקי שירות אלטרנטיוויים וחברות הכבלים. אף על פי כן, תמונת השוק בכל אחת מהמדינות שונה מאוד: בגרמניה מספר מנויי ה-DSL הוא הגבוה ביותר באירופה, והשני בעולם כולו אחרי קוריאה - 2.3 מיליון מנויים. בצרפת ישנם כחצי מיליון מנויים, ובאנגליה מספר המנויים הנמוך ביותר - קצת למעלה ממאה אלף - והיא מדורגת במקום ה-22 מבין המדינות המתועשות במונחי חדירה של שירותי פס רחב.
המאפיין היחיד המשותף לכל שלוש המדינות הוא כשלונן של חברות הכבלים להציע חלופה ראויה בפס הרחב. אנגליה היא המדינה היחידה בה מספר מנויי הפס הרחב של חברות הכבלים גדול מזה של חברות הטלפוניה, ויש הטוענים כי המאמץ שהושקע בכך הוא שהביא את שתי חברות הכבלים הגדולות לסף פשיטת רגל.
מדוע קיים פער גדול כל כך בין גרמניה לאנגליה? באנגליה נעשה ניסיון לשכפל במידה רבה את המודל האמריקאי של פתיחת השוק לתחרות, כמעט ללא מגבלות. הרשיונות, אשר כללו תנאי סף מועטים, איפשרו למספר גדול של חברות להיכנס לשוק בבת אחת. אולם, הציפייה שתיווצר תחרות חריפה בין ספקי השירות הרבים, שתוביל לירידת מחירים, הכזיבה. בהיעדר רשות פיקוח תקיפה שתכפה על בריטיש טלקום לחתוך את "דמי הנגישות" (התעריפים שהיא גבתה מספקיות השירות השונות עבור גישה לתשתית שלה ומכאן מהמנויים עצמם), דמי השירות נותרו גבוהים. בהיעדר תמחור "נכון" לא היה גידול משמעותי במספר המנויים לשירות.
בגרמניה, לעומת זאת, נהנית דויטשה טלקום משליטה מוחלטת בשוק, בעיקר בשל היעדרם של מתחרים אחרים. זאת, מאחר שהחברה - בעידודה של הממשלה אשר ראתה במערכת תקשורת מתקדמת בכל רחבי גרמניה כלי לזירוז האיחוד בין שני חלקי המדינה - הקדימה להציע שירותי פס רחב במחירים נוחים עוד בטרם התפתחה תחרות של ממש בשוק אספקת האינטרנט.
בצרפת התחרות עזה יותר, אולם, בדומה לגרמניה, מירב המנויים מקבלים את השירותים מפראנס טלקום . סגטאל, מקבוצת ויוונדי , אשר מלכתחילה התכוונה להציע שירותי DSL בכל צרפת עד אמצע 2001, נסוגה מכוונתה זו לאחר שהמו"מ שניהלה עם פראנס טלקום על דמי נגישות - כשל. רק לאחר התערבותו של הרגולטור שחייב את פראנס טלקום להפחית את דמי הנגישות, חזרה סגטאל לתוכניתה המקורית.
לאחרונה השתכנעו גם באנגליה שישנם מצבים בהם צריך לחזור ולהסתמך על מעורבות ממשלתית - הרגולטור התערב והוביל לירידה חדה בדמי הנגישות שגובה בריטיש טלקום. במקביל, הממשלה הבריטית מקצה תקציבים גדלים והולכים למימון התשתיות הדרושות למתן השירות.
סיסקו בדקה את הנושא לעומקו ומצאה שהצורך במימון ציבורי אינו ייחודי לאנגליה לבדה: ישנן פחות מעשר ערים באירופה בהן הגיוני להציע שירותי פס רחב במימון פרטי בלבד. בפחות מעשרים ערים ניתן להצדיק פרישה של שירותים אלה במימון מעורב - פרטי וציבורי. בכל שאר האזורים - ומדובר ברוב המכריע - המימון צריך להיות בראש ובראשונה ציבורי. הסיבה לכך נעוצה במבנה הדמוגרפי באירופה: רובה של האוכלוסייה יושבת באזורים כפריים ואינה מרוכזת בערים. יתרה מזאת, בערים עצמן הבנייה ברובה נמוכה ולפיכך צפיפות האוכלוסין נמוכה אף היא.
גורדי השחקים המעטרים את קו השמים של ארה"ב אינם כה נפוצים באירופה. לבסוף, מסתבר כי באירופה העסקים הקטנים והבינוניים - מנוע הצמיחה העיקרי של הפס הרחב - קטנים יותר וטכנולוגיים פחות מאחיהם בצד השני של האוקיאנוס אטלנטי, ורבים מסתפקים באיכות השירות וקצבי העברת המידע בפס הצר. התוצאה - פרישה של רשת יקרה הרבה יותר ולכן כדאית הרבה פחות: כש-BT ערכה ניסוי ראשון ב-DSL בוויילס היא התקינה מערכות בשווי של מיליוני פאונד; שלושה מנויים בלבד הצטרפו לשירות.
האם קוצר ידם של כוחות השוק בתחום הפס הרחב משמעו שיש לזנוח מטרה זו? התפיסה הרווחת באירופה כיום היא, שגם בהיעדר הצדקה כלכלית, יש לחייב את המגזר הפרטי לספק "פס רחב לכל פועל". אולם, חשיבותה של רשת תקשורת מתקדמת מחייבת את הממשלה להקצות משאבים ניכרים לנושא. מעורבות ותמיכה מהממשלה כבר אינן כה מגונות בהקשר זה, ותיאוריות ממשפחת "המונופול הטבעי" שבות לתפוס מקום בשיח הכלכלי. מעניין לציין כי גם בארה"ב, שהרימה את נס התחרות החופשית, ישנם הרהורי חרטה על מידת התבונה של "השוק", אותו שוק שמימן עשרות חברות תקשורת בעשרות ביליוני דולרים, שירדו לטמיון במהלך השנתיים האחרונות.
המסקנה לחברות טכנולוגיה ישראליות? אנחנו בראשיתו של תהליך ממושך של גידול בתקציבים ממשלתיים לצורך ביצוע פרויקטים של תשתית בשוק התקשורת. מעורבות ממשלתית בהכרח מסבכ
מי מנהל את הפס הרחב?
גלעד הלוי
3.10.2002 / 14:04