דילמת האסירים: יקר ולא יעיל – למה אנחנו רוצים יותר מהם?

החמרת הענישה של עבריינים זוכה באופן כמעט אוטומטי לתמיכה ציבורית, וזה לא ממש משנה באילו עבירות מדובר: עבירות סמים קלות, עבירות תעבורה חמורות ועבירות רכוש – כולן זוכות ליחס דומה לזה של עבירות מין והריגה. עבור מרבית הישראלים, הפתרון לכל סוגי העבריינות הוא אחד: נשלח לכלא, ויהיה בסדר.

הבעיה היא שמאסר הוא עונש שבמרבית המקרים אינו יעיל, ואת עלותו הישירה משלם כל אחד ואחד ממשלמי המסים בישראל. עלות חודש אחד לכל אסיר נעה בין כ-10,000 ל-12,000 שקל; שנה אחת של מאסר עולה בין 120 ל-150 אלף שקל. אם מכפילים את העלות השנתית של כל אסיר במספר האסירים הפליליים – כ-12 אלף, לפי נתונים עדכניים של שירות בתי הסוהר, מגיעים לתג מחיר של כ-1.5 מיליארד שקל בשנה.

ומה מקבלת החברה הישראלית בתמורה? במקרים רבים, עבריינים שנשלחים למאסר חוזרים לבצע עבירות, והם עושים זאת במיומנות גבוהה מבעבר, הודות ל"הכשרה" שנרכשה בזמן מאסרם. גם משפחות העבריינים נפגעות, ונזקקות לתמיכה משירותי הרווחה.

בתגובה לתופעות של עבריינות חוזרת, או התגברות של עבירות שזוכות לתואר "מכת מדינה", מחוקקים נמרצים אצים-רצים ליזום חוקים שנועדו להחמיר את ענישתם של עבריינים, כנראה מתוך תקווה שכך תושג הרתעה והעבריינות תיעלם מן העולם.

אלא שהחמרת הענישה לא ממש משפיעה על ההרתעה. מה שמרתיע עבריינים הוא הסיכוי להיתפס: ככל שהסיכוי להיתפס גבוה יותר, ההרתעה חזקה יותר. אז איך משיגים הרתעה מוגברת? עם יותר שוטרים ויותר אמצעי אכיפה. אבל זה כמובן עולה הרבה מאוד כסף, בעוד שהגשת הצעות חוק להחמרת הענישה לא עולות לחברי הכנסת יותר מכמה כוסות קפה.

כך נוצר מעין "מעגל של עבריינות", שמחירו הכלכלי והחברתי רק מאמיר. אולם, בחלק מהמקרים ובחלק מהעבירות, יש תחליפים למאסר שיהיו יעילים יותר גם כלכלית וגם חברתית. למשל, במקום מאסר מאחורי סורג ובריח, יש עבריינים רבים שמתאימים לביצוע עבודות שירות. הבעיה היא שעונש של עבודות שירות נשמע ונראה כמו הקלה משמעותית, ואף פוליטיקאי לא רוצה להיות מי שמזוהה עם הקלות לעבריינים.

אז איך בכל זאת אפשר לשבור את מעגל השוטים הזה? ועדה בראשות שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר, ממליצה לעשות את מה שפוליטיקאים לא אוהבים לעשות: לשלוח פחות אנשים למאסר בפועל, ולהנהיג עונשים שיהיו גם זולים יותר אך גם יעילים יותר.

עבריינות, ענישה ומאסרים הם עניינים שלרוב זוכים להתייחסות משפטית, מוסרית או חברתית. את ההיבט הכלכלי נוהגים להצניע או אף להעלים, למרות שהעלויות הכרוכות במערכת המשפט הפלילי מכבידות על החברה כולה.

נוסף על עלות שנתית של כ-120 אלף עד 150 אלף שקל לכל אסיר, יש להביא בחשבון גם עלויות עקיפות של עונשי מאסר, ואותן קשה הרבה יותר לכמת ולמדוד בשקלים. ומתברר שיש עלויות עקיפות רבות לעונשי המאסר.

למשל, אסירים מגיעים לעתים קרובות משכבות מוחלשות באוכלוסיה, ושיעור כלואים גבוה בקהילה חלשה מתבטא בכך שנדרשת תמיכה כלכלית וחברתית במשפחות האסירים. בעקבות זאת, קהילות שממילא מוחלשות נחלשות עוד יותר, והתוצאה היא נטייה מוגברת לעבריינות בקרב חברי אותן קהילות.

כמו בכל ניתוח כלכלי, מול העלויות הישירות והעקיפות ראוי לבחון את התועלות. תועלת ברורה אחת שצומחת מעונשי מאסר היא הרחקת עבריינים מסוכנים מהחברה וכליאתם במתקנים שמורים. וכידוע, עבריין שנמצא מאחורי סורג ובריח לא מצליח (לרוב) לבצע עבירות מחוץ לכלא.

"מחקרים בעולם אכן מצביעים על השפעה ישירה של כליאת עבריינים מסוכנים על רמות העבריינות", מציינים חברי ועדת דורנר. אמנם ישנם גם שיקולים "פילוסופיים" שעשויים להצדיק את השימוש בעונשי מאסר (למשל, שיקולי גמול), אך בחינה כלכלית "טהורה" מגלה שבמקרים רבים זהו עונש שמועיל בעיקר בכך שהוא מרחיק עבריינים מסוכנים מהחברה, ותו לא.

הבעיה היא שיש עבריינים רבים שכלל אינם מסוכנים לחברה, ושליחתם למאסר אינה יעילה, ולעתים אף אינה צודקת. לכן, ועדת דורנר ממליצה להקפיד על הבחנה בין עבריינים שצפויים לחזור ולבצע עבירות לבין עבריינים שאפשר לקרוא להם "חד פעמיים" – עבריינים שאינם צפויים לחזור ולבצע עבירות לאחר שחרורם, כמו למשל מי שהורשעו בעבירות של רשלנות.

ומה עם החמרת הענישה? כיצד היא תורמת להרתעת עבריינים וצמצום תופעות עברייניות? "מרבית המחקרים לא מצאו קשר בין החמרה ברמות הענישה לבין קידום הרתעה אישית או כללית", קבעה הוועדה בראשות השופטת דורנר. "בעוד שהגדלת הסיכוי להיתפס מגבירה את ההרתעה, לחומרת העונש אין, במרבית המקרים, השפעה מובהקת".

אז אם מאסר הוא עונש שיעילותו מוגבלת ועלותו גבוהה, ואם החמרת הענישה כלל לא מועילה להגברת ההרתעה, מה בכל זאת אפשר לעשות? לפי ועדת דורנר, "יש לפעול לצמצום השימוש במאסרים במקרים (ש)בהם המאסר אינו הכרחי... והרחבת השימוש בעונשים זולים יותר ויעילים יותר".

שני עונשים עיקריים עליהם ממליצה הוועדה עשויים אמנם לחסוך משאבים רבים, אך הנהגתם צפויה לזכות למעט מאוד אהדה בקרב הציבור ונבחריו בבית המחוקקים: העברת חלק מהאסירים להמשך ריצוי המאסר ב"בתי מעבר", והמרת עונשי מאסר קצרים בעבודות שירות.

ועדת דורנר ממליצה להסמיך ועדות שחרור להורות על העברת אסירים מבתי כלא להמשך ריצוי המאסר ב"בתי מעבר". ההמלצה נוגעת לאסירים שנידונו לתקופות מאסר של יותר משנה, ורק לאחר שריצו מחצית מעונשם. בתי המעבר, כך מסבירים בוועדה, יפעלו כמרכזי שיקום ושילוב בחברה, בדומה להוסטלים שפועלים כבר כיום. אסירים שיועברו לבתי מעבר יוכלו לצאת בשעות היום לפעילויות תעסוקתיות, טיפוליות או שיקומיות.

כמובן שרבים בציבור יסברו שהעברת אסירים ל"בתי מעבר" מהווה פרס בלתי ראוי. אבל מלבד שיקולים חברתיים ומוסריים שדווקא תומכים בהצעה, כדאי לרגע לבחון את ההיבט הכלכלי, ולפי ועדת דורנר, שימוש בבתי מעבר יכול לחסוך הרבה מאוד כסף.

"מכיוון שבתי המעבר לא יהיו מתקן בטחוני, העברת האסירים תוכל לצמצם מאוד את העלויות הגואות של הכליאה", מבהירים חברי הוועדה. לפי הערכת הוועדה, עלות החזקת אסיר בכלא תהיה גבוהה בין פי 2.5 ועד פי שישה מהעלות של טיפול בבית מעבר. אבל זה רק חלק מהחיסכון שיצמח כתוצאה מהעברת אסירים לבתי מעבר.

לפי ועדת דורנר, חלק מהאסירים שיועברו לבתי מעבר יוכלו לצאת מדי יום לעבוד, וכך גם יזכו לשכר. היציאה לעבודה, כך סבורים חברי הוועדה, תחסוך עלויות ישירות ועקיפות: אחזקתם השוטפת בבית המעבר תהיה נמוכה יותר, ובנוסף ייחסכו עלויות עקיפות כמו קצבאות ביטוח לאומי.

בכל הנוגע לעונשי מאסר קצרים יחסית, לתקופות של עד תשעה חודשים, ממליצה הוועדה לאפשר הטלת עונש של עבודות שירות כחלופה למאסר מאחורי סורג ובריח. עונשים של עבודות שירות, או "ענישה בקהילה", יוטלו בעיקר במקרים של עבירות פליליות קלות יחסית וכן במקרים של עבירות שבוצעו ללא כוונה פלילית – למשל, עבירות של רשלנות.

כמו במקרה של בתי מעבר, גם להטלת עונשי עבודות שירות צפויה תועלת כלכלית. עונשים אלה יצמצמו את הצפיפות בבתי הכלא, שנמצאת במגמת החמרה כבר שנים ארוכות כתוצאה מעלייה במספר האסירים הפליליים.

לצפיפות בבתי הכלא יש משמעות כלכלית ברורה – מחיר גבוה שמשלמת המדינה בגין אחזקת כל אסיר בבית כלא. אך לצפיפות יש גם עלויות "נסתרות". למשל, הצפיפות הקשה בבתי הכלא פוגעת בכבודם של האסירים, גורמת לניכור, וכך מרחיקה עוד יותר את האסירים המשוחררים מהשתלבות בחברה. התוצאה, במקרים רבים, תהיה חזרה לעבריינות וחזרה לאותו מעגל בלתי נגמר של עלויות חברתיות וכלכליות מאמירות.

יש לציין שבוועדת דורנר מודעים לכך שהגברת השימוש בעונשי עבודות שירות עלול להביא למצב שבו כל אותם "עובדי שירות" – מורשעים שעונשם יומר בעבודות שירות – יתקשו למצוא מקומות עבודה. הפתרון שמציעה הוועדה מקורי וחכם: המדינה, שהיא המעסיק הגדול במשק, תקלוט רבים מכל אותם עובדי שירות. מהלך שכזה יתרום לשיקום עובדי השירות, וגם יגדיל את מצבת כוח האדם הזמני שעומדת לרשות המדינה.

בזמן שבישראל החמרת הענישה היא עדיין צו האופנה (לכל הפחות בקרב שרים ומחוקקים רבים), בארה"ב – אלופת העולם בשיעור האסירים מכלל האוכלוסיה – מבינים שעונשים כבדים בכלל ועונשי מאסר בפרט גובים מחיר כלכלי וחברתי בלתי סביר.

לפי הדו"ח של ועדת דורנר, "המשמעות הכלכלית של כליאה, וההבנה שכליאת המונים לא יוצרת אפקט הרתעה משמעותי... יצרו ביחד תובנה בדבר צורך בשינוי גישה". חברי הוועדה מציינים שהתובנה האמריקאית הובילה לצמצום השימוש בעונשי מינימום, מתן אפשרות לשחרור מוקדם לקהילה לאסירים מתאימים, וגם להפעלת מנגנוני שיקום בבתי הכלא ובקהילה.

אמנם מערכת המשפט הפלילי בארה"ב עדיין רחוקה מלהוות דוגמה ראויה, אך השינוי שמורגש שם בשנים האחרונות – וניכר, בין השאר, באחדות פוליטית נדירה בין רפובליקנים לדמוקרטים – ראוי לשמש קריאת כיוון לישראלים. גם אם אפשר להתווכח על היבטים מוסריים וחברתיים, אפשר לכל הפחות להסכים על כך שבמקרים רבים, עונשי מאסר ממושכים הם פתרון רע שגובה מחיר כלכלי לא סביר.

אגב, אחת מההמלצות של ועדת דורנר פונה לממשלה ולמחוקקים הנמרצים, שנדמה כי תמיד ימצאו סיבה ליזום החמרה בענישת עבריינים. "בטרם תציע הממשלה שינוי ברמות הענישה, או תתמוך בהצעה לשינוי כזה, יוצג בפני הממשלה מידע על רמות הענישה הנוהגות בעבירה וכן תוצג עלותו המשוערת", ממליצים חברי הוועדה, "כאשר צפוי שההחמרה תחייב השקעה משמעותית בעלויות כליאה... על ההצעה להתקבל הצעת חוק תקציבית".

ואם לא די בכך שהוועדה ממליצה לרסן את הנטייה של הממשלה וחברי הכנסת לחוקק חוקים ללא בסיס מחקרי ראוי, ועדת דורנר גם מציעה ש"הערכת עלות השינוי בענישה תיעשה על ידי משרד האוצר". וזו עוד הוכחה לכך שבסופו של דבר, הכל זה כלכלה וכסף.