איפה צוקרברג הישראלי? הישראלים לא תורמים

מקס צוקרברג איבדה השבוע כמעט את כל הונה המשפחתי, זמן קצר בלבד אחרי שנולדה. מקס הפעוטה הפסידה כ-45 מיליארד דולר בעקבות החלטת אביה, אחד מארק צוקרברג, לתרום 99% ממניותיו בחברה קטנה מקליפורניה בשם פייסבוק.

"אנחנו יודעים שזו תרומה קטנה... אבל אנחנו רוצים לעשות את מה שאנחנו יכולים", כתב האב הנרגש (והצנוע) במכתב שהופנה אמנם לבתו אך פורסם בפייסבוק וזכה ליותר ממיליון שיתופים בתוך שעות ספורות. תרומת הענק של צוקרברג מציבה אותו בחזית הטרנד הלוהט של עשירי העולם, ובעיקר יזמי היי-טק, שהתחייבו בשנים האחרונות לתרום את מרבית הונם האישי כבר במהלך חייהם. ומה קורה בישראל?

אמנם הפילנתרופיה בישראל צומחת ועוברת שינויים בשנים האחרונות, אך יזמי היי-טק מקומיים ו"סתם" מיליארדרים עוד לא אימצו את הדוגמה של צוקרברג מפייסבוק, ביל גייטס ממיקרוסופט, המשקיע (האגדי) וורן באפט ולארי אליסון מאורקל, שהתחייבו לתרום את מרבית הונם עוד בחייהם.

לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), גם פילנתרופיה פרטית של כלל הישראלים רחוקה בהיקפה מזו של הפילנתרופיה בארה"ב. בהשוואה של תרומות אישיות כשיעור מהתמ"ג (תוצר מקומי גולמי), היקף הפילנתרופיה בארה"ב כפול פי שלושה מזה שבישראל. בין 2009 ו-2011, התרומה לנפש בישראל נעה בין 628 ו-742 שקלים בשנה, לעומת תרומה שנתית שנעה בין 767 עד 845 דולר באותן שנים בארה"ב.

האם הישראלים בכלל ושועי הארץ בפרט הם קמצנים, שרק "עושים לביתם"? לפי חוקרים מהמרכז לחקר הפילנתרופיה באוניברסיטת ירושלים, לישראלים דווקא אין במה להתבייש: במאמר שפורסם בתחילת השנה, ציינו החוקרים כי "בדירוג העולמי של נתינה פילנתרופית, ישראל ניצבת במקום השני אחרי ארה"ב ודומה מאוד לשיעור הנתינה באנגלי ה ובקנדה".

אבל יש גם נתונים שאינם מחמיאים. לפי הלמ"ס, שיעור התרומות של משקי בית בישראל נמוך משמעותית מאשר בארה"ב: 71% לעומת 84%. מנגד, שיעור התרומות שמקורן בתאגידים מסחריים גדול בישראל באופן דרמטי מאשר בארה"ב: 27% לעומת 6% בלבד בארה"ב. אמנם גם תרומות של תאגידים עשויות להועיל לחברה, אך אין להתעלם מכך שיתכן שעל ההחלטה לתרום משפיעים שיקולים כמו למשל תכנוני מס, יחסי ציבור או קידום עסקי של בעלי התאגידים.

מה גורם לפערים בהיקף ואופי הפילנתרופיה בין ישראל וארה"ב? מתברר שבין השאר, בישראל, כמו בישראל, תמיד אפשר למצוא סיבה למריבה, גם במקרה פילנתרופיה. פקידי ממשלה סבורים שחלק מהתורמים הם טייקונים שרק דואגים לקשרים אישיים ומקדמים את עסקיהם, ואילו התורמים חושבים שפקידי הממשלה הם חבורה של בירוקרטים, שאינם מסוגלים להזיז עט מבלי להיזקק לנהלים ואישורים בשלושה העתקים.

פילנתרופיה פרטית היא כמובן לא תופעה חדשה. גם במסורת היהודית וגם בחברה הישראלית שקדמה להקמת המדינה אפשר למצוא דוגמאות רבות לנתינה אישית. אולם, בעשורים האחרונים ניכרת תופעה שזכתה לכינוי "פילנתרופיה חדשה" – נתינה שבוררת היטב את מטרותיה ומתערבת בשימוש בכספי התרומות.

"הפילנתרופיה החדשה... מבקשת להיות מעורבת בתוכניות ובמיזמים החברתיים והאזרחיים להם תורמים הפילנתרופים", כותב פרופסור הלל שמיד מאוניברסיטת ירושלים. אגב, זן מיוחד של הפילנתרופיה החדשה הוא "פילנתרופיה עילית": תורמים בעלי הכנסה גבוהה מאוד או הון אישי משמעותי, שהיקף פעילותם הפילנתרופית משמעותי. נשמע מוכר? תשאלו את מקס צוקרברג הפעוטה, היא הרי איבדה הון עתק בגלל פילנתרופיה עילית.

מגה-תרומות של עשירי העולם מעוררות הרבה מאוד עניין ציבורי, אך זה לא רק מעמד הסלבריטי של יזמי היי-טק ומולטי-מיליארדרים שמגרה את הסקרנות. לפי פרופסור אילנה סילבר מאוניברסיטת בר-אילן, "החשיפה והבחינה הציבורית הגדלה והולכת של תורמי העל מעידה על משהו החורג אל מעבר למקסם הרגיל שמהלכים חייהם ופעולותיהם של העשירים מאוד, המפורסמים והזוהרים".

אז מה בדיוק גורם לציבור לעקוב בעניין כה רב אחרי הרגלי הנתינה של העשירים והמפורסמים? פילנתרופיה חדשה מבקשת לעתים להתערב בקביעת מדיניות ציבורית ומשפיעה על התנהלותם של מקבלי ההחלטות במגזר הציבורי. הפילנתרופים החדשים רוצים לא רק לתת את כספם. הם רוצים להשפיע, הם רוצים תוצאות – והם בדרך כלל גם חושבים שהם יודעים יותר טוב מאחרים מה הדרך הטובה ביותר להשגת התוצאות.

לפי מיכל אלמוג-בר מאוניברסיטת ירושלים, "פילנתרופיה אסטרטגית... דוגלת במדיניות של השקעה חברתית ממוקדת תוצאות. מדובר בפילנתרופיה המבקשת להיות מעורבת... בתהליכי קביעת מדיניות ציבורית הנוגעים לנושאים ולאוכלוסיות, מושאי הנתינה".

המעורבות הזו היא מקור לחיכוכים וחשדנות רבה בין תורמים ופקידי הממשלה בישראל. בעניין זה ראוי לציין כי אחד המאפיינים העיקריים שמבדיל בין פילנתרופיה פרטית בישראל ובין פילנתרופיה בארה"ב היא מידת ההשפעה של הממשלה על תהליכים חברתיים.

לפי חוקרים מהמרכז לחקר הפילנתרופיה בישראל, "מדיניות (הממשלה בישראל, ש.ה) מדגישה את המרכזיות והדומיננטיות של הממשלה... בניגוד למשל לארה"ב, (ש)בה המדיניות והתפקיד שהממשלה ממלאית כלפי הפילנתרופיה הם פחות מרכזיים ומשפיעים על הפילנתרופים. הם פועלים (בארה"ב) זה לצד זה, אך לא בהכרח זה עם זה".

ואם עוד לא ממש ירדתם לשורש הבעיה, הנה תמציתה – במילים של נציג ממשלה בכיר, שהתראיין לחוקרי אוניברסיטת ירושלים: "צריך להיזהר שהזנב לא יכשכש בכלב". ולדברי בכיר אחר, "אני יכול לשמוע אותך (את התורם, ש.ה), אני יכול להקשיב לך, אני יכול להתייעץ איתך – אבל אתה לא תכתיב לי... אני בעד שיתוף, אבל גם לשיתוף יש גבולות".

בשנים האחרונות אמנם ניכר ניסיון מצד הממשלה להפיג את החשדנות בין הממשלה והתורמים הגדולים, אך נראה שהדרך עוד ארוכה עד ששני הצדדים ילמדו לחיות אחד עם האחר. לפי מחקר של אוניברסיטת ירושלים שפורסם בתחילת השנה, "חלק מפקידי הממשלה קושרים בין עיסוקם המקצועי של הפילנתרופים לבין עיסוקם הנדבני, ורואים בהם טייקונים שמשתמשים במדינה לקידום הרעיונות שלהם, פועלים בכוחניות ויוצרים... פערים שליליים בחברה".

ראיונות שערכו חוקרים עם פקידים בכירים בממשלה העלו טענות רבות נגד תורמים – ונגד הפוליטיקאים שנתפסים לעתים כמי שנהנים מקשרים הדוקים עם אותם תורמים. "הכל בא ומתחיל מלחצים, ובדרך כלל קשרים עם פוליטיקאים בכירים, שרי ממשלה, (ו)ראשי ממשלה", סיפר נציג ממשלה לחוקרי אוניברסיטת ירושלים.

בכיר אחר בממשלה סיפר לחוקרים כי "אין אהבת נתינה אמיתית. בדרך כלל, העשירים בוחנים 'מה יצא לי מזה? איך אני אצא? מה יועץ התקשורת שלי ממליץ? ואיך אני אתחכך עם עוד כמה פוליטיקאים ואגזור חוטים ואצטלם'".

למעשה, יש בכירים שסבורים כי תורמים משתמשים בפילנתרופיה כדי לקדם מקורבים וקרובי משפחה. "יש הרבה (פילנתרופים, ש.ה) שקשה להם להיפרד מהכסף שלהם, גם אחרי שהם מנסים לתרום אותו", הסביר בכיר באחד ממשרדי הממשלה לחוקרים מאוניברסיטת ירושלים. "למשל, (הם) מקימים עמותה, אבל לא מוכנים שהיא תהיה מגוונת. (הם רוצים) שזה יהיה עורך הדין שלו, ורואה החשבון שלו, והבן שלו מרכיב את העמותות. אין רוח פילנתרופית אמיתית".

אגב, גם הציבור הרחב בישראל חשדן כלפי פילנתרופיה פרטית. "הציבור הישראלי... חשדן כלפי המניעים של התורמים הגדולים", כותב פרופסור הלל שמיד, שמציין כי הציבור סבור שהפילנתרופים תורמים "מתוך שיקולים של צבירת כוח ויצירת קשרים הדוקים עם השלטון, אשר תמורת התרומה ייטיב עם התורמים... עמדה זו מחלישה את הנכונות של הפילנתרופים לנתינה".

הדברים שאומרים פקידי הממשלה על תורמים בוטים למדי, ומתברר שגם בצד האחר של המשוואה אפשר למצוא לא מעט אמירות קשות. לפי מחקר של המרכז לחקר הפילנתרופיה בישראל, פקידי הממשלה נתפשים על-ידי התורמים "כבירוקרטים ושמרנים, 'מרובעים', לא יצירתיים ולא מוכשרים מספיק... פילנתרופים רבים רואים בפקידי הממשלה גורמים מכשילים ומעכבים, ה'שמים רגליים' בפני יוזמות חדשות".

בראיונות שערכו החוקרים עם פילנתרופים, הובעו רגשות קשים כלפי המנגנונים הממשלתיים, ובעיקר מיאוס, תסכול, חוסר אמון, כעס וזלזול. "מנכ"ל המשרד לא יכול להזיז 200 אלף שקל מסעיף אחד למשנהו", סיפר תורם לחוקרים, "הוא רוצה, אבל פשוט אין לו את היכולת". תורם אחר התלונן על ביורוקרטיה מתישה: "הממשלה היא מערכת מורכבת, ולכן בכדי לייצר שינויים היא זקוקה ל-8,000 אישורים רגולטוריים".

אלא שמתברר שלפעמים ההתנהלות של פקידי הממשלה אינה נגרמת כתוצאה מבירוקרטיה מסובכת מדי, ומקורה בהחלטה מודעת לסכל מדיניות ש"מונחתת" על-ידי הדרג הפוליטי. "שר יכול לבוא עם מה שהוא רוצה לקדם, ואנשי המקצוע יחשבו שזה לא דבר נכון", אמר נציג ממשלה לחוקרי אוניברסיטת ירושלים.

התוצאה: בלימה של מדיניות שפוליטיקאים מנסים להכתיב. "צריך לדעת איך אתה מתמרן עם מדיניות של שרים", הסביר בכיר במשרד ממשלתי, "אני תמיד אומר – מי שלא רוצה לשים את הידיים בביוב, שלא ילך להיות אינסטלטור".

אז מה למדנו על פילנתרופיה? מתברר שישראל היא לא ארה"ב. פילנתרופיה וממשל מצליחים לחיות בארה"ב אחת לצד האחר, מבלי להפריע (יותר מדי). בישראל, כמו (כמעט) תמיד, גם כוונות טובות הופכות לסיבה למריבות ומאבקים והטחת עלבונות.

"פילנתרופיה אינה באה במקום הממשלה", מסכמים פרופסור הלל שמיד וחנה שאול בר-ניסים מאוניברסיטת ירושלים. "על שני הצדדים להכיר בעובדה זו, ולכבד אחד את השני. רק בדרך זו ניתן לנצל טוב יותר את המשאבים המוגבלים העומדים לרשות המדינה בייזום ובפיתוח שירותים חברתיים, חינוכיים, בריאותיים ואחרים".