בדומה לשביתות שקדמו לה, גם השביתה הגדולה במשק נמנעה ברגע האחרון. הפשרה הגואלת הושגה בסמוך לשעה ארבע לפנות בוקר: מחצית מתוספת השכר תשולם בסכום קבוע שאינו תלוי בשכר העובד, בסך כ-600 שקלים בממוצע, בעוד המחצית האחרת תשולם באחוזים. המשמעות היא שהעובדים המשתכרים שכר גבוה יקבלו תוספת מצומצמת יותר ואילו בעלי השכר הנמוך בשירות הציבורי יקבלו נתח גדול יותר. השיטה המורכבת מוצגת על ידי משרד האוצר כהישג חברתי חשוב כיוון שהיא מצמצמת את הפערים בין בעלי השכר הגבוה לפערי השכר הנמוך.
במבט בוחן יותר מדובר בהבדלים כמעט חסרי משמעות. המחצית המוגדרת כסכום קבוע אינה אחידה לכל העובדים והיא תלויה בסקטורים הציבוריים. עובדים בדירוגים גבוהים יותר יקבלו תוספת גבוהה יותר מעובדים בדירוגים נמוכים. למעשה, השיטה מצמצמת את הבדלי השכר בתוך העובדים באותו דירוג, אבל משמרת את הפערים בין הדירוגים השונים. הפרטים המדויקים של השיטה יעובדו בדיוני ההמשך, אבל נראה שההפרשים בתוספות השכר בין העובדים החזקים בדירוג הממשלתי, ששכרם מגיע ל-70-90 אלף שקל לחודש, לבין העובדים שמשתכרים עשירית משכר זה, יישמרו היטב. שיטת החישוב שבהסכם תקזז לכל היותר כמה עשרות שקלים מהפער לטובת בעלי השכר בשירות הציבורי.
ניסנקורן הצליח להדוף את המתקפה על הקביעות, כנראה המוסד המקודש ביותר לעובדי השירות הציבורי. משרד האוצר ביקש לדחות את מועד קבלת הקביעות ולהאריך את תקופת הניסיון לעובדים חדשים בשירות משנה אחת לשלוש שנים. לדרישה זו אין זכר בהסכם הסופי.
בתחום הגמישות ביחסי העבודה הצליח האוצר להגיע לשני הישגים, קטנים יחסית: העובדים לא יוכלו להתנגד להכנסת טכנולוגיות חדשות, וכך אולי יחסך בעתיד הצורך של אזרחים רבים לתקשר עם משרדי הממשלה באמצעות מכשירי פקס ההולכים ונכחדים מחיי היומיום במדינות מתוקנות. הישג נוסף לאוצר הוא שמכרזים פנימיים למשרות פנויות לא יוגבלו רק לעובדי המשרד הממשלתי בו מתפנה המשרה, ויהיו פתוחים לכל עובדי משרדי הממשלה.
ההישג העיקרי של האוצר היה אמור להיות השקט התעשייתי. לכאורה הוסכם בין הצדדים שעובדי הממשלה לא יוכלו לשוב ולאיים בשביתה עד סוף תקופת ההסכם - שנת 2017. זהו סעיף קבע בכל הסכם מסוג זה, וזהו גם הסעיף שלרוב אינו מקויים.