פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "חוק השקיפות" לא עומד במבחן של עצמו

      לשאלה "מי תרם את הכסף?" יש חשיבות רק בשני מקרים: כשהתורם מייעד את התרומה לפעולה לא חוקית, או כשתרומתו נובעת מ"כסף בלתי חוקי". ובכל זאת, הצעת חוק השקיפות לא מספקת תשובה לקשיים האלה, אלא בדיוק להיפך: אין כל בקרה על תרומות שמתקבלות מגורמים שאינן מדינות. דעה

      סיפור בדקה דמי כיס (מערכת וואלה! NEWS)
      (תצלום: ShutterStock)

      תחת הכותרת הידידותית "חוק השקיפות", מקדמת המדינה חוק שמטרתו המוצהרת היא להגביר את הפיקוח על עמותות שמקבלות מימון מיישות מדינית זרה, כך שבכל הפרסומים וההופעות הפומביות יחויבו נציגי העמותות לענוד "תג זיהוי" עם ציון הגוף המממן.

      אין חולק על חשיבותה של השקיפות, במיוחד בכל הנוגע לנושאי גיוס כספים. אלא שאין כמעט דבר בין הצעת החוק החדשה לבין רעיון השקיפות והערכים העומדים מאחוריה.
      הכתובת הישירה שאליה מכוון החוק החדש הם ארגוני החברה האזרחית בישראל, שעוסקים בכל תחומי חיינו: מחינוך ובריאות ועד קליטת עלייה, מורשת ואיכות הסביבה.

      חלק מהגופים האלה קיימים עוד מתקופת טרום המדינה, ופריחתם בעשורים האחרונים מחזקת את התשתית החברתית של ישראל. הפעילות של ארגוני המגזר השלישי בימי שגרה ובימי חירום הם עדות לחברה חזקה ומשגשגת, ולאמונתם של האזרחים כי יש ביכולתם להביא לשינוי ולשיפור החברה באמצעות מעורבות פעילה.

      תרומות מאזרחים ומחו"ל

      אחד היתרונות של ארגונים אלה הוא שחלק מפעילותם ממומן באמצעות תרומות, שמגדילות את התקציבים שמוקצים לטיפול במטרותיהם. חלק מהתרומות מגיעות מאזרחי ישראל וחלקן ממקורות מימון אחרים, מישראל ומחו"ל. מובן שכל העמותות של החברה האזרחית שמקבלות מימון מיישות זרה, כפופות לחובת דיווח מחמירה במיוחד, שגלויה וזמינה ברשת ובמשרדי רשם העמותות לכל אזרח שמעוניין לעיין בהם.

      כל ארגון משתמש בתרומות שגייס, לצורך קידום מטרותיו. מטרותיו של כל ארגון מייצגות קהלים וצרכים שונים. לא מעט חילוקי דעות פוליטיים ואחרים מתגלעים בנוגע לחשיבותן או באשר לצורך בקידומן. אבל לכל הארגונים שמורה הזכות להשתמש בכספי התרומות לצורך השגת מטרותיהם, על פי השקפת עולמם ורק בהתאם לחוקי מדינת ישראל. זוהי מהותה של חברה דמוקרטית.

      מאבק בהלבנת הון

      לזהותם של התורמים יש חשיבות רק בשני מקרים: כאשר התורם מייעד את התרומה לביצוע פעולה בלתי חוקית בישראל או כשתרומתו נובעת מ"כסף בלתי חוקי" - כחלק מהמלחמה בתופעת הלבנת ההון. אלא שדווקא לגבי שני מקרים אלה, הצעת "חוק חובת גילוי מי שנתמך על ידי ישות מדינית זרה וגו'", אינה מספקת תשובה. להיפך. אין כל שקיפות לתרומות מגורמים שאינם יישויות מדיניות זרות.

      וכך, תרומות המגיעות מתורמים פרטיים, קרנות, אגודות דתיות מהעולם (חלקן לא יהודיות), חברות מסחריות ועוד - תרומות שמקורן לא תמיד ברור וייתכן שחלקן אינו חוקי כלל - אינן מחויבות בכל דיווח שיוכל ללמד על האינטרסים האמיתיים מאחוריהן. וזאת, על אף שהיקפן והשפעתן על הארגונים עולה בהרבה על תרומות היישויות הזרות.

      תיוג ארגונים

      כיצד מתיישבת חובת הדיווח על "תמיכת ישות מדינית זרה" עם בקשותיהם התכופות של גופים ישראליים רשמיים לקבל מימון מישויות זרות? רק לאחרונה, ביקש למשל המשרד לאיכות הסביבה מהאיחוד האירופי תמיכה של 2.000.000 יורו לפרויקט "שיפור הרגולציה הסביבתית" והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ביקשה מהאיחוד 1.200.000 יורו למימון פרויקט "שיפור איכות הסטטיסטיקה הרשמית". כיצד יכולה ממשלת ישראל להושיט יד אחת לבקשת כספים מהאיחוד האירופי ובידה השנייה לחוקק חוק שבבסיסו חשדות בחוקיות פעילות האיחוד בישראל?

      כשהאיחוד האירופי החליט לסמן מוצרים מההתנחלויות - הוציאה ממשלת ישראל הודעת מחאה נזעמת. איך ייתכן שאותה ממשלה מוחה בפה אחד נגד תיוג ובידול מוצרים, ובפה אחר מורה על תיוג ובידול ארגונים הממומנים כדין על ידי ישות מדינית זרה?

      המסקנה המתבקשת היא שהצעת החוק מוטעית ויש בה סכנה לפגיעה ממשית בשיח האזרחי בישראל. המגזר השלישי הוא אבן יסוד בחוסנה החברתי של המדינה. לכן, במקום קידום הצעות חוק הנראות כניסיון לדה-לגיטימציה של יריבים פוליטיים במסווה של הגברת השקיפות והמינהל התקין, ראוי לחשוב על דרכים לסייע ולחזק אותו, לרווחתה של החברה הישראלית כולה.