חיידק טורף, כריתת רחם ושאלת הפיצוי

שלושה מקרים מצערים של כריתת רחם לאחר שנשים נדבקו בחיידק אלים בבית החולים שיבא, מעלים את השאלה אם יש למטופלות עילה לתביעת נזיקין נגד בית החולים או נגד רופאים מסוימים בו. הרי ידוע שבתי חולים מטבעם "מזוהמים" בחיידקים רבים, וכי נוהלי משרד הבריאות נועדו להבטיח סביבת טיפול נקייה וסטרילית ככל האפשר בבית החולים. אך מה קורה כאשר המאמצים להפחית למינימום את מקרי ההדבקה בזיהום, לרבות מקרים העלולים להסתיים בנזק בלתי הפיך כתוצאה מהזיהום, לא מועילים, וכריתת הרחם של הנשים שנדבקו התחייבה כנראה, כדי להציל את חייהן?

כשמטופל עובר ניתוח או פעולה פולשנית אחרת בבית החולים, סכנת ההידבקות בזיהום - מהצוות הרפואי שנמצא במגע עם חולים רבים, או מכלי הניתוח - גדולה ולכן ההקפדה על כללי הזהירות והסטריליזציה מוגברת. אך רגע לפני שמפנים אצבע מאשימה כלפי המרכז הרפואי שיבא בטענה לרשלנות, צריך לזכור את מה שנכון לגבי כל תביעת רשלנות רפואית: לא כל סיבוך שמתרחש בבית חולים הוא אירוע רשלנות שמזכה את המטופל בקבלת פיצוי, בוודאי במקרים של זיהומים, שהם חלק משגרת העבודה בכל בית חולים.

מובן כי יהיה צורך לבחון לעומק את נתוני המקרה הפרטני של כל אישה ואישה שנדבקה בחיידק בבית החולים, אבל כדי שלנשים שנפגעו תהיה בכלל עילת תביעה, יהיה צורך להוכיח כי אפשר היה למנוע את אירוע ההדבקה וכי ההידבקות התרחשה כתוצאה ממעשה או מחדל בלתי תקינים של מי מהצוות הרפואי. למשל, יהיה צורך בהוכחה שהופרו כללי הסטריליזציה בחדר הלידה, של הצוות הרפואי או של מכשירי הניתוח או הלידה; או שהרופא שנשא של החיידק המשיך לעבוד בחדר הלידה גם לאחר שחש בסימפטומים של כאב גרון, חום וכדומה.

ההנחה של בתי המשפט היא שרופא סביר צריך לצפות במקרה כזה אפשרות שידביק את המטופלות שתחת ידיו בחיידק או בנגיף, שעלול לגרום להן נזק. לפי פסיקת בתי המשפט, "מתחם הציפיות" במקרה זה רחב, כלומר הרופא צריך לצפות גם את האפשרות הנדירה יחסית שהחיידק שבא אצלו לידי ביטוי בהצטננות שגרתית, יתבטא אצל המטופלות בצורה אלימה ומהירה של חיידק טורף.

באחד מפסקי הדין שניתנו בעבר במקרה של הידבקות מנותח בחיידק טורף, קבע בית המשפט כי משיקולי עלות-תועלת אי אפשר לצפות מכל הצוות הרפואי בבית החולים לבצע בדיקות משטח גרון מדי בוקר, וכי לנוכח הנדירות של התפרצות החיידק, שלעתים רק "יושב" בגוף וכלל לא גורם סימפטומים כלשהם, אין הן הגיוניות. צריך לזכור שלא רק רופאים ואחיות באים במגע עם חולים אלא גם עשרות אנשי צוות נוספים בבית החולים, כגון כוח-עזר רפואי, סניטרים וכדומה. אבל אפשר להניח שההתייחסות של בית המשפט תהיה שונה במקרה שבו אחד מאנשי הצוות כבר חש בהתפרצות סימפטומים של החיידק, ולמרות זאת המשיך לבוא במגע עם חולים.

בתביעות רשלנות רפואית, נטל הראייה הוא על התובע, בית המשפט מניח שהנתבע לא התרשל, ולפיכך על התובע מוטלת החובה לשכנע את בית המשפט שהנתבע כן התרשל. במקרה זה, לפי המדווח, בית חולים נהג כראוי כשביצע חקירה אפידמיולוגית מהירה כדי לזהות את מקור הזיהום - והמקור אותר כאחד מאנשי הצוות הרפואי. אם בית החולים לא היה מבצע חקירה מסוג זה בזמן, ומקור הזיהום היה נותר עלום, סביר להניח שבית המשפט היה מטיל על בית החולים את האחריות ל"נזק הראייתי" שגרם, ומשמעות הדבר הייתה העברת נטל ההוכחה שאין כאן רשלנות - לבית החולים.

באשר לשאלת הזכאות לפיצוי של אישה שאיבדה את רחמה, תלויים הדברים בנתוניה האישיים של כל נפגעת שכזו. אין דין אישה שאיבדה את רחמה לאחר 4 לידות או שלא תיכננה להביא ילדים נוספים לעולם - כדין אישה שאיבדה את רחמה לאחר לידה אחת, ללא לידה כלל או מי שתכננה ילדים נוספים. ברור שבמקרה השני, הפיצוי שבתי המשפט יפסקו לאישה שכזו יהיה גבוה יותר, והוא ייגזר בעיקר מהצער שנגרם לה כתוצאה מאיבוד יכולתה להרות, כמו גם מהנזקים הנלווים לכך, נפשיים ואחרים.

חשוב לציין כי במקרה שלאישה יש בן זוג, גם בן הזוג יהיה זכאי לפיצוי בגין חוסר היכולת להגשים את ההורות המשותפת. באחד מפסקי הדין הידועים בעניין, פסק בית המשפט העליון עוד בשנת 1999 פיצוי כולל בסך 800 אלף שקל לזוג הורים שאיבדו הריון בשל רשלנות. נסיבותיו של אותו מקרה היו חמורות במיוחד, שכן ההריון הושג לאחר טיפולי הפריה ממושכים ושלאחריהם התברר שאין יותר ביכולת האישה להרות.

הכותב הוא שותף במשרד עו"ד א.דר, ג.נסים העוסק בתביעות רשלנות רפואית ונזיקין