4 שקל לחודש. זה הרווח הצפוי לצרכן כתוצאה מההוזלה הצפויה של המים, וגם את זה היינו מקבלים קרוב לוודאי גם ללא ההחלטה הדרמטית.
עוד לפני ההחלטה האחרונה על הוזלת המים בשיעור של כ-14.5% הודיעה רשות המים על כוונתה להפחית את המחירים בשיעור ממוצע של 3%. כעת מסתמן שגם במחיר המים לא יהיה "כפל מבצעים" וההפחתה החדשה "תבלע" את ההוזלה המתוכננת. בכל מקרה, מדובר בירידה זמנית, ככל הנראה מפני שעל פי ההערכות שונות צפויים המחירים לעלות מעט בשנה הבאה.
ללא כפל הוזלות, ההחלטה על הוזלת המים לא תהיה משמעותית לגבי חלק גדול מהצרכנים, בגלל שיטת התעריפים הקיימת: צרכן הצורך עד 3.5 קוב לחודש, משלם את התעריף הנמוך שהוא היום 7.96 שקל לקוב ובסך הכל משלם עבור מים 27.86 שקל לחודש. ההנחה החדשה תפחית עבורו את חשבון המים ב-4 שקלים לחודש, או ב-16 שקל במקרה של משפחה בת 4 נפשות.
משפחה הצורכת מעבר לכמות הבסיסית, משלמת מחיר שונה לגמרי. בכמויות שמעל ל-3.5 קוב לנפש לחודש, מזנק התעריף ב-61 אחוזים ומסתכם ב-12.82 שקל לקוב. על תעריף זה לא תחול כל הנחה והוא יישמר ברמתו הנוכחית. על פי אומדני רשות המים צורכים כ-50-45% מהצרכנים למעלה מהכמות הבסיסית. על פי נתוני הלמ"ס שפורסמו היום, צריכת המים החודשית הממוצעת במגזר העירוני היא 5.65 קוב לנפש. שעלותם בתעריף הנוכחי 55.42 שקלים. שיעור ההנחה שיקבל צרכן כזה צונח ל-7.2% בלבד.
כעת לא נותר לממשלה אלא לגשר בין ההוזלה בסך 3% שממילא אמורה היתה להיכנס לתוקפה בסוף השבוע, להוזלה בפועל בסך 7.2%. כאן נכנס לפעולה עוד קלף ששמר משרד האוצר בשרוולו: על פי החלטות הממשלה, אמורה היה משק המים לפעול כ"משק סגור". כלומר, כל ההכנסות שמשלמים הצרכנים, למעט מיסי הכנסה ומע"מ, אמורות לממן את הפקת המים, הובלתם וחלוקתם לצרכנים. אבל הממשלה עצמה התקשתה לקיים את החלטתה. היא המשיכה לגבות ממפיקי מים פרטיים מס המכונה "היטל הפקה" שנכנס לקופת האוצר במקום לשמש את משק המים. בעבר הודה משרד האוצר שמדובר בהיטל בלתי מוצדק שיש להחזירו למשק המים ולהוזיל בכך את עלות המים לצרכנים. אבל הביצוע של המהלך התעכב, עד השבוע. תחת הלחץ הפוליטי הוחזר ההיטל הבלתי מוצדק לצרכנים, אלא שהפעם הוא הוצג כ"הנחה" במחיר המים.
שינוי התעריפים ידגיש ויבליט עוד יותר את שיטת התעריפים האנכרוניסטית והבלתי צודקת של המים בישראל. בתעריפון החדש יזנקו הפערים בין התעריף הבסיסי, שיעמוד על 6.8 שקל שקל לקוב, לתעריף החדש, ל-90%, והשיטה תקנוס ביתר חומרה את מי שיחרוג ממכסת המים שנקבעה בתקופה בה ישראל התייבשה. הפערים הגדולים בין התעריפים במכסה שרוב הצרכנים אינם מצליחים לעמוד בה למחיר המים שמעבר למכסה נקבעו לפני כחמש שנים. בישראל שרר מחסור חמור במים, והיה צורך לקנוס צרכנים שבזבזו מי שתיה יקרים, בעיקר על השקיית גינות. מצדדי השיטה טענו גם שהצריכה הגבוהה היא נחלתם של בזבזנים ובעלי גינות "עשירים". הם העדיפו להתעלם מהעובדה שהצריכה לנפש גבוהה במשפחות עם ילדים רבים לעומת משפחות מעוטות ילדים. יכולתן של משפחות אלה לצמצם את הצריכה ללא פגיעה של ממש בבריאות ובאיכות חייהן, קטנה מיכולתם של בעלי הגינות, שיכולים לייבש אותן או לעבור לצמחיה שאינה דורשת השקיה. ההשערה שהשיטה "מיטיבה עם העניים על חשבון העשירים, מעולם התבססה על סברות כרס שלא נבדקו לעומקן. מאז נקבעו מדרגות הצריכה השתנו הזמנים. מערכת של מתקני התפלה חיסלה את המחסור במים. למעשה, נוצר אפילו עודף במים. מסמך רשמי של הרשות קובע שהצריכה בפועל היתה השנה נמוכה מהתחזית. עודף המים יחייב ככל הנראה את המדינה לרכוש מחברות ההתפלה הפרטיות יותר מים מהכמות שאנו צורכים בפועל.
אבל בינתיים זורמים כספי "הקנסות" לקופות תאגידי המים, שלדעת המדינה עצמה אין צורך במרביתם, וקולם של הצרכנים לא נשמע.
לא תמיד היו המים יקרים מכך. לפני עשור היה מחיר המים נמוך ריאלית בכ-30% ממחירם היום. הגורמים העיקרי להתייקרות היו הקמת מתקני ההתפלה, הרפורמה במשק המים והקמתם של תאגידי המים. מתקני ההתפלה שחררו את המדינה ממצוקת המים הכרונית והתגלו כאחד המהלכים הכלכליים המוצלחים ביותר בתולדות מדינת ישראל.
הרפורמה גרמה לשיפור ניכר בתשתית ההולכה של משק המים והבטיחה שההכנסות ממכירת מים ייעודו כולן לרכישת מים ולתשתיות המים. אבל היה לרפורמה גם מחיר: במסגרת הרפורמה הוקמו למעלה מחמישים מונופולים אזוריים המכונים "תאגידי מים", פי כמה מהנדרש כדי לספק שירות יעיל ללקוח. מדובר בעלויות מיותרות של מאות מיליוני שקלים. אם לא די בכך, החלה המדינה לגבות מע"מ מצרכני המים, מס שלא נגבה כאשר היו העיריות אחראיות למכירת המים.
דובר רשות המים מסר בתגובה: על פי החוק, מחיר המים חייב לשקף את עלות המים. משק המים והביוב מתפקד כמעין משק כספים סגור, בו סך העלויות המוכרות מכוסות על ידי תעריפי המים.
2 מדרגות התעריף (הנמוך והגבוה) מהוות ממוצע משוקלל של התעריף הממוצע הנדרש לכיסוי עלויות אלו. כלומר, התעריף הנמוך/הגבוה כיום, נמוך/גבוה מהעלות הממוצעת (בהתאמה), ולכן לא ניתן להפחית את התעריף הגבוה דבר שיוביל לחסר בכיסוי העלויות המוכרות הנדרשות. ההנחה לפיה התעריף הנמוך כיום מכסה את העלות המוכרת הממוצעת הינה שגויה: התעריף הנמוך כיום נמוך מהעלות המוכרת הנדרשת, ולפיכך התעריף הגבוה מסבסד אותו. כמות המים הראשונה, המשמשת לצרכים הבסיסיים של צרכני המים הינה בתעריף נמוך מהנדרש על פי חוק, והוא מסובסד ע"י התעריף השני, הגבוה יותר.