שבוע עבודה ושבוע חופש, בשביל הכלכלה

הישראלים עובדים כמו חמורים. זו לא אמירה מתגרה, אלא נתון סטטיסטי. בזמן שברוב המדינות החברות בארגון ה-OECD עובדים בממוצע כ-35 או 36 שעות בשבוע, ממוצע שעות העבודה בישראל הוא כ-40.5, ולא פחות מחמישית מהעובדים בישראל עובדים יותר מ-50 שעות בשבוע, בעוד שבמדינות מפותחות רק כ-12.5% מהעובדים צוברים יותר מ-50 שעות עבודה בשבוע. במדינות כמו שבדיה, דנמרק והולנד, שיעור העובדים שמבלים בעבודה יותר מ-50 שעות נאמד בפחות מ-2% או אף פחות מ-1%.

ומתברר שהישראלים לא אוהבים לעבוד שעות רבות כל כך, בין השאר, משום ששעות עבודה ארוכות פוגעות בחיי המשפחה. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), 37% מהמועסקים אומרים שהם לא מבלים מספיק זמן עם ילדיהם, 40% מהמועסקים מרגישים שהם לא מקדישים מספיק זמן לבני הזוג, ו-48% מהמועסקים סבורים שהם לא מבלים מספיק עם המשפחה המורחבת – הורים, סבים ונכדים.

אז מה אפשר לעשות בעניין? לפי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, במדינות מפותחות, כמו למשל ארה"ב, בריטניה, אוסטרליה וניו-זילנד, מונהגים חוקים או תוכניות ממשלתיות שנועדו להשיג איזון בין חיים אישיים לעבודה. "גישה זו מצדדת בצורך לסייע לעובד לאזן בין צורכי העבודה וצרכיו האישיים והמשפחתיים, ולאפשר לו לקיים כראוי את המחויבויות שלו בשני העולמות", מסבירים במרכז המחקר. כך למשל, בחלק מהמדינות הונהגו הסדרים שמציעים לעובדים שעות עבודה גמישות או דפוסי עבודה לא שגרתיים.

ומתי יגיע האיזון בין עבודה וחיי משפחה לישראל? למרות שבשנים האחרונות נעשו ניסיונות לקדם רפורמות וחוקים שישפרו את האיזון ואת איכות החיים של העובדים, נתוני הלמ"ס אינם משאירים מקום לספק: הישראלים רוצים הרבה יותר זמן פנוי כדי שיוכלו לבלות עם בני הזוג, הילדים והמשפחה המורחבת.

בימי התום של ראשית המדינה, כאשר צדק חברתי היה יותר מססמת בחירות, השילוב בין "בית" לעבודה היה כורח המציאות, ולכן הישראלים נהנו מרמה גבוהה יחסית של שילוב בין חיי עבודה וחיי משפחה. במסמך שפרסם משרד התמ"ת (כיום משרד הכלכלה) לפני כמה שנים, מתייחסת המחברת, ד"ר מיכל פרנקל, לאותה תקופה: "בשנותיה הראשונות נחשבה ישראל לאחת המדינות המתקדמות מבחינת יישום פרקטיקות מקדמות שילוב".

אחד התחומים שבהם הצטיינה ישראל היה שילוב נשים בכוח העבודה: מחסור בידיים עובדות מצד אחד וצורך לעודד ילודה מצד אחר הובילו את המדינה הצעירה להשקיע מאמצים ניכרים בשילובן של נשים במקומות עבודה, אם כי מי שנהנו מכך הן בעיקר נשים יהודיות בענפים מסוימים של הכלכלה הצעירה.

"מאפייניה ההיסטוריים, הפוליטיים והדמוגרפיים של המדינה בימיה הראשונים, הפכו את ישראל של שנות ה-50 למדינה מתקדמת ונדיבה באופן יחסי בדפוסי מדיניות הרווחה המשפחתית שהציעה לנשים עובדות", כתבה ד"ר פרנקל, "איגודי עובדים חזקים וחקיקת עבודה מפותחת השלימו את התמונה וסיפקו הטבות, הגנות והסדרים שאפשרו עבודת נשים ואמהות וקיבעו אותה כנורמה רצויה".

אבל כמו כל דבר טוב, גם ההצלחה הישראלית בשילוב בין משפחה לעבודה נשחקה ונעלמה. "כיום מפגרת ישראל אחרי מדינות העולם", ציינה ד"ר פרנקל בסקירה שפרסם משרד התמ"ת, "הן מבחינת החקיקה וההגנה שהיא מספקת להורים המעוניינים בשילוב בין הורות פעילה ועבודה בשכר, הן מבחינת העידוד שהיא מעניקה למעסיקים על-מנת שיקדמו אפשרויות אלה באופן וולונטרי".

הסיבות לשינוי לרעה רבות, וחלקן אינן ייחודיות לישראל: למשל, הפרטה של שירותים ציבוריים הביאה גם להפרטה של יחסי העבודה, וכתוצאה מכך ירד כוחם של איגודים מקצועיים ונחלשה ההגנה על עובדים. גם הגלובליזציה תרמה את שלה: חברות בינלאומיות הנהיגו הסדרי עבודה שונים מאלה המקובלים בחלק מהמדינות, והביאו איתן פגיעה נוספת בשילוב בין משפחה ועבודה.

חלק מהמאפיינים הייחודיים של ישראל החמירו את הפגיעה בשילוב עבודה ומשפחה. לפי ד"ר פרנקל, "דווקא השיעור הגבוה של אמהות עובדות, ושיעור הילודה היציב, מעכבים את ההכרעה בחשיבותו של תחום זה, ואת אימוצם של ההסדרים המשמעותיים הנהוגים כיום בעולם".

השינויים שחלו בשוק העבודה העולמי עוררו מדינות וארגונים רבים לפעול לקידום השילוב בין עבודה למשפחה (או שילוב בין עבודה וחיים אישיים, למי שאינם בעלי משפחות). לפי מרכז המחקר של הכנסת, שפרסם סקירה של הסדרים לאיזון בין משפחה ועבודה, השינויים בשוק העבודה "חידדו את הצורך בביסוס האיזון בין עבודה לחיים אישיים, בעידוד השוק ליצור איזון, ובפרט – מציאת חלופות של עבודה גמישה, שאם ייושמו כראוי יש בכוחן להועיל הן לעובד, הן למעסיק והן למשק".

אז איך בדיוק מאזנים בין משפחה, חיים אישיים ועבודה? הרשימה של הסדרים אפשריים ארוכה, והיא כוללת, בין השאר, שעות גמישות לתחילת העבודה וסיומה, מתן אפשרות לבצע חלק מהעבודה מהבית, קביעת כללים שימנעו ממעסיקים לתאם דיונים או הכשרות בשעות שבהן לא פועלות מסגרות לילדים, וגם גמישות בכל הנוגע למימוש ימי חופשה על-ידי הורים עובדים. רוצים עוד? בבקשה: אפשר גם לחייב מעסיקים להשתתף בהוצאות הטיפול בילדי עובדים, וגם לקבוע ש"משרות הורה" יחולו על שני בני הזוג ולא רק על נשים.

במדינה קטנה (יחסית) ושלווה ששמה ניו-זילנד לקחו ברצינות את האיזון בין משפחה, חיים אישיים ועבודה. לפי מרכז המחקר של הכנסת, חוק משנת 2000 כלל פרק ייעודי שעוסק בעבודה גמישה, וקבע שהסדרים שנועדו להקל על העובדים יחולו גם על מי שאינם בעלי משפחות. ההסדרים המוצעים בניו-זילנד מגוונים, וכוללים גמישות בשעות העבודה, בימי העבודה ובמקום העבודה.

אמנם החוק בניו-זילנד מאפשר למעסיקים לדחות בקשות לעבודה גמישה בנסיבות מסוימות, אך רשימת ההסדרים המוצעים מלמדת שלעובדים יש חלופות רבות: לפי מרכז המחקר של הכנסת, העובדים בניו-זילנד יכולים לבחור בין (קחו אוויר) שבוע עבודה מרוכז, שבוע עבודה ושבוע חופש לסירוגין, עבודה על-פי צורך, חופשה בתקופה קצובה (למשל בחופשות בית ספר), חופשה ללא תשלום לטובת "הפסקה בקריירה", חזרה מדורגת לעבודה לאחר חופשת לידה, חישוב שעות עבודה שנתי (ולא יומי או שבועי) ואפילו "רוטציה" בין שני מקומות עבודה.

בסינגפור ננקטה גישה שונה לקידום האיזון בין משפחה ועבודה. במרכז המחקר של הכנסת מציינים שבמקום לחוקק חוק הונהגה תוכנית שכוללת תמריצים כספיים למעסיקים שבוחרים להציע לעובדיהם גמישות בתעסוקה. כמו במקרה של ניו-זילנד, גם בסינגפור מוצעים הסדרים אפשריים רבים: שעות תחילה וסיום גמישות, עבודה בסופי שבוע, בחירה אישית של ימי חופש, עבודה במשמרות גמישות, חופשה ללא תשלום לפי בחירת העובד וגם שבוע עבודה "מרוכז".

הגברת האיזון בין משפחה, חיים אישיים ועבודה מועילה לכולם: לעובדים ובני המשפחה שלהן, למשק – וגם למעסיקים. איך בדיוק הדאגה לרווחת העובד מועילה למעסיק? לפי מרכז המחקר של הכנסת, "להסדרים לעבודה גמישה יש השפעה חיובית על המעסיק, לרבות השפעה כלכלית חיובית, בהיבט של גיוס כוח אדם איכותי והישארותו במקום העבודה זמן ממושך". לפי מחקר של ארגון העבודה הבינלאומי, נאמנות עובדים למקום העבודה נושאת תועלת כלכלית ברורה.

ויש עוד תועלות. אחד היתרונות העיקריים של שילוב מוצלח בין משפחה ועבודה הוא הגברת השוויון בין נשים וגברים. לפי סקירה שפרסם משרד הכלכלה, "חוקרי סוגיית אי השוויון המגדרי סבורים כי המכשול העיקרי בפני שילובן השוויוני המלא של נשים בשוק העבודה קשור בקושי לשלב בין צורכי העבודה וצורכי המשפחה".

מאחר שבמקרים רבים נשים עדיין נושאות בנטל העיקרי של האחריות למשק הבית, הן מתקשות לעמוד בדרישות של מעסיקים רבים – כמו למשל דרישה לזמינות "מסביב לשעון", נסיעות רבות לחו"ל ודיונים בשעות מאוחרות. לפי סקירת משרד הכלכלה, כל זה גורם לכך שנשים "אינן מצליחות לממש את מלוא הפוטנציאל הגלום בהן בשוק העבודה".

כמובן שהנהגת הסדרים לשילוב בין משפחה ועבודה לא מבטיחה את הצלחתם. אלא שלפי מרכז המחקר של הכנסת, מדיניות מוצהרת של שילוב תורמת להגברת המודעות הציבורית גם אם היא אינה ממומשת במלואה: "עצם קיומה של מדיניות... (תורמת) להגדלת הלגיטימציה החברתית לאימוץ הסדרים ולהעלאת הנושא על סדר יום של מעסיקים, מועסקים ומקבלי החלטות".

אז גם אם בשנים האחרונות חלו בישראל שינויים חיוביים בשילוב בין משפחה ועבודה, המצב רחוק מלהיות משביע רצון. סקירה שפרסם משרד הכלכלה לפני כשנתיים, ומסקנותיה תקפות גם היום, הסתיימה בנימה עגומה: "בהשוואה למדינות המפותחות, אנו עדיין בראשית דרכנו הארוכה עד להרחבת הגמישות בשוק העבודה באופן שיאפשר להורים... למצות את יכולותיהם התעסוקתיות, מבלי שתפחת מעורבותם בגידול הילדים במשק הבית, ולהפך".