מרתון על קו הזינוק: השקעות של מיליונים והפסדי ענק

4,500 הרצים שצפויים לעמוד מחר על קו הזינוק של מרתון טבריה ולהמתין ליריית הפתיחה, לא יהיו לבדם. מאחוריהם יהיו עוד עשרות אלפים שיציינו את פתיחת עונת אירועי הריצה, שהמובילים שבהם הם המרתונים הגדולים של טבריה, תל אביב וירושלים.

לצד הרצים שממקדים את מאמצם באירועי הריצה הללו, ניצבים שלל נותני חסויות, חברות מסחריות, חברות הפקה, עיריות, מועצות מקומיות וכמובן משרדי ממשלה. לכ אלה יש חלק בענף ספורט שמגלגל מאות מיליוני דולרים, מבלי שהציבור ער לקיומו. למען האמת, הממשק היחיד של הציבור עם אלה שנושאים על חולצתם מספר חזה של אחד המרוצים הגדולים, מסתכם בעיקום הפרצוף למשמע הבשורה שמישהו שם בעירייה שוב סגר את העיר ביום היחידי שאינו נחשב יום עבודה. יום שישי.

ועדיין. גם כשהתלונות נערמות קשה למצוא ראש עיר או מועצה שלא חלם או חולם לנכס לעירו איזו תחרות ריצה אחת או שתיים. אם מביאים בחשבון שמדובר במדינה קטנה יחסית כמו ישראל וקהילת רצים שמספרה משתווה למספר הנרשמים למרתון ניו יורק לבדו, נראה שמצבנו לא רע בכלל. "המצב בישראל דומה לחו"ל, כלומר, מרתון בכל עיר גדולה", אומר עופר פדן, הבעלים של מרתון ישראל, אחת מחברות ההפקה הוותיקות בענף.

"בישראל אין מקום לעוד מרתון בשל העובדה שמספר הרצים מוגבל ופרק הזמן שניתן לרוץ מבחינת מזג האוויר מנוצל עד תום. לא פעם יצא לי לעצור עיריות שחשבו להפיק מרתון משלהם. יש גודש אירועים ומרוצים, ולהחלטה להוסיף מרתון יש השלכות משמעותיות מבחינת המשאבים ומבחינת הציבור שאינו לוקח חלק בחוויה. זה בהחלט יכול להפוך למעמסה לא קלה על התושבים".

שלא תהיה כאן טעות: הפקת אירועי ריצה כמעט תמיד מסתיימת בהפסד כלכלי. המשתנים רבים ויקרים, ואם לא מדובר במגה-אירוע שמושך גם בעלי חסויות ומימון של מוסדות מדינה, התוצאה עלולה להיות קטסטרופה כלכלית. אם מוסיפים לכך עלויות נוספות, כגון: אבטחה ושיטור שמתייקרות במקביל להתרעות הביטחוניות, סגירת כבישים, טיפול רפואי וארגון שוטף, מגלים שחברות ההפקה מגיעות לקו הסיום עם הלשון בחוץ, ממש כמו רצי המרתון.

לשאלה איך למרות הנתונים הכלכליים האלה מתקיימות בישראל כמעט 200 אירועי ריצה בשנה, משיב פדן: "בוודאי שאין כאן כדאיות כלכלית לעירייה או מועצה, אבל יש ערכים אחרים ששווים התייחסות. המרתונים של תל אביב, טבריה, אילת וירושלים נמצאים כבר על המפה העולמית, ויש לא מעט רצים מחו"ל שמגיעים להשתתף בהם. זה אומר לחזק את התיירות הנכנסת לישראל, את המלונות ואת העסקים מסביב. גם הפן החברתי חזק, כך שיש לא מעט עמותות שמגיעות להשתתף ומעלות את המודעות לספורט ובריאות, ומגייסות דרך האירועים משאבים, שבהחלט מייצרים ערך נוסף למיזם".

מיותר לציין שהיכן שיש קהל אוהד תמצאו גם ראש עיר שישמח לפתוח את הקופה. רון חולדאי, ראש העיר תל אביב, וניר ברקת, ראש העיר ירושלים, מהווים דוגמא נהדרת לכך. לאחר תחרות עקשנית על מועד קיום אירועי המרתונים שלהם – כל אחד בעירו – הצליחו השניים למצוא ייחוד שמבליט כל אירוע בפני עצמו ולתקצב ב-10-12 מיליון שקל את המרוצים. ברקת מדבר על המותג "עיר הקודש" שקורץ לתיירים ויהודים מכל העולם; ואילו חולדאי מדבר בשפה תל אביבית ומקומית יותר, שמרתקת כ-35 אלף רצים בכל שנה.

לחגיגה הצטרף בשנים האחרונות משרד התיירות, שראה ברצי המרתון קרקע פורייה למיתוג ישראל בעולם. "בשנים האחרונות משקיע המשרד במיתוג ישראל כארץ המרתונים מתוך הבנה שהספורט הוא מנוע תיירותי חזק", אומר מנכ"ל משרד התיירות, אמיר הלוי. "אנחנו הופכים את ישראל לארץ המרתונים, מתוך הבנה שהספורט הוא עוגן תיירותי מאוד חזק, במיוחד כאשר אנו חווים תקופות מורכבות. תיירי הספורט פחות מושפעים מרעשי רקע שיש היום בכל העולם. מרתוניסט, שחולם לרוץ במרתון Sea of Galilei, לא יבטל את השתתפותו. איכות המסלולים עם רמת ההפקה וההשקעה שלנו בשיתוף פעולה עם ערוץ היורו-ספורט, שמשדר סרטונים הממתגים את ישראל כמדינת המרתונים - מעוררים התעניינות בתחום תיירות הספורט שתופסת תאוצה בכל העולם ומביאה אלפי תיירים גם לישראל".

הרעיון שמוביל את משרד התיירות להשקיע תקציבים גדולים באירועי ספורט אזוטריים, יחסית, בהשוואה למרתונים בפריז, לונדון, ניו יורק, אמסטרדם וברלין, קשיח למדי: מרתוניסטים שנרשמו למרוץ מחו"ל, פחות רגישים למצב הביטחוני הקיים בארץ וגם אזהרות מסע לא ימנעו מהם לבטל את חבילת הנופש שרכשו. בנוסף, רצים מחו"ל שמגיעים להשתתף במרתון תל אביב או ירושלים, דווקא הביעו לא פעם שביעות רצון מרמת הארגון של חברות ההפקה הישראליות.

אבל מסתבר שלא רק משרד התיירות גוזר את הקופון. גם סוכנויות הנסיעות וחברות התעופה נהנות ממנו, רק בכיוון ההפוך: מדי שנה יוצאים אלפי ישראל להשתתף בריצות מרתון בערים הגדולות בעולם, תוך שהם מוציאים מכיסם אלפי דולרים עבור חבילת הלינה וההשתתפות.

גם כותב שורות אלה מקפיד לצאת פעם בשנה להשתתף במרתון בינלאומי, ולו רק כדי להרגיש את רמת הארגון והאווירה. "אנחנו עדיין לא שם", מסכים פדן, "זה עניין של מנטליות. כל מי שרץ בחו"ל לא יכול שלא להתלהב מהעידוד ומהעובדה שעיר שלמה נרתמת לטובת המשתתפים. בארץ זה שונה. ההזנקות הן מוקדמות יותר ומקומות הבילוי ובתי הקפה סגורים. מה גם שבחו"ל המרוץ מתקיים בימי ראשון, שנחשב פנוי יותר ואצלנו לא מקיימים אירועים בשבת".

אז למה בכל זאת מתעקשים ראשי העיריות להשקיע באירועי ריצה המוניים? ויתרה מכך, מה מבטיח הצלחה לעיר אחת וכישלון לאחרת? לדברי פדן, למעט ארבעת המרתונים הגדולים, כולם ממשיכים לחפש את מספר הזהב. המינימום להצלחה למרוץ קטן הוא כאלף רצים אבל גם זה לא תמיד מספיק כדי להישאר עם רווח ולהפוך את המרוץ למסורת שנתית.

דוגמא טובה לכך הוא מרוץ המוסיקה בראשון לציון, שהושקעו בו תקציבים גדולים וקונספט מעניין ועדיין לא הצליח למצוא מקום בטוח על לוח השנה של הרצים בארץ. מצד שני, מרוץ ערד מצדה הפתיע לטובה כבר בפעם הראשונה לאחר שמספר הנרשמים אליו עבר את ה-1,500 כבר בחודש ההרשמה הראשון.

גודש הארועים מחייב מעבר לסטנדרט המקצועי, גם חשיבה ייחודית ואם אפשר גם אמירה כלשהי, כמו למשל מרוצי קק"ל או מרוץ היקבים בעמק האלה. "אף חברת הפקה לא תיכנס לאירוע גדול בלי בדיקה וודאית והתאמה מדויקת," מודה פדן. "כל אירוע חדש הוא תעלומה וכל אירוע קיים בהחלט מייצר לחץ ומתחים עד שהוא מסתיים בשלום. רק אז אנחנו מרגישים את ההקלה הסיפוק והתחושה העילאית של לעשות טוב להמון אנשים".