כמו מיליוני ישראלים אחרים, גם י' מקבל לתיבת הדואר האלקטרוני שלו פרסומים של חברות שונות, למרות שמעולם לא נרשם לשירותיהן או הסכים לקבל מהן דברי פרסום. אלא שבניגוד לרוב הישראלים, י' אינו מוחק את הפרסומים וממשיך בשגרת יומו: י' מגיש תביעות נגד החברות ששולחות לו פרסומים ללא קבלת אישור מפורש.
כך בדיוק עשה לאחר שקיבל שני פרסומים ביוני ויולי 2015. לטענתו, החברה ששלחה את שני הפרסומים לתיבת הדואר האלקטרוני שלו לא קיבלה את הסכמתו. בכך הפרה את סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), שקובע כי למפרסם אסור לשלוח דואר אלקטרוני שמכיל דבר פרסום לנמען שלא נתן לכך את הסכמתו, בכפוף לכמה חריגים שמפורטים בחוק.
על משלוח שני הפרסומים ביקש י' לקבל את הפיצוי המרבי שקבוע בחוק: 1,000 שקלים בגין כל פרסום וללא הוכחת נזק, ובסך הכל 2,000 שקלים בגין שני הפרסומים ששלחה לו החברה ב-2015.
מנגד, החברה הנתבעת טענה שהיא רק רכשה קובץ מחשב שהכיל רשימה של חברי ועדים בבתי ספר. מאחר ששמו של י' הופיע ברשימה, החברה הנתבעת טענה שהיא "סברה כי מידע בדבר ימי גיבוש יעניין את התובע ואת יתר חברי הקבוצה, ועל-כן נשלח לו ולאחרים המייל הראשון (מבין השניים, ש.ה)". עוד טענה החברה הנתבעת כי י' לא ביקש להסיר את שמו מרשימת התפוצה, ולכן נשלח לו מייל נוסף.
אין מסר פוגעני, יש תובע סדרתי
השופטת חנה קיציס מבית המשפט לתביעות קטנות בנתניה לא התלבטה בכל הנוגע לקביעת עובדות המקרה. "טענת התובע כי לא מסר את כתובת הדואר האלקטרוני שלו לנתבעת, ולא נתן הסכמתו באופן ישיר לנתבעת, לא נסתרה", כתבה השופטת בפסק הדין בעניין תביעתו של י'. "היה על הנתבעת להראות כי התובע נתן הרשאה... לקבל פרסומים גם מחברות אחרות, אך הדבר לא נעשה על-ידה. על כן יש לקבל את טענת התובע באשר לשני הפרסומים".
אלא שבכל הנוגע לגובה הפיצוי, השופטת קיציס לא מיהרה להיענות לתביעתו של י' לקבל את הפיצוי המרבי שקבוע בחוק. לפי השופטת קיציס, "הפיצוי המקסימלי ללא הוכחת נזק הוא 1,000 שקלים בגין כל הודעה שקיבל הנמען, אך לבית המשפט (יש) שיקול דעת בקביעת הסכום הראוי". וכיצד קובע בית המשפט מה גובה הפיצוי הראוי בכל מקרה ומקרה?
לפי פסיקת בית המשפט העליון, השופט שקובע את גובה הפיצוי נדרש לאזן בין התכליות השונות של החוק: מצד אחד, הרתעה ועידוד הגשת תובענות, ומצד אחר יש לוודא שהפיצוי אינו עובר את הסכום שנדרש להשגת הרתעה. על-פי הלכה שקבע בית המשפט העליון, השופט נדרש לבחון את תוכן הפרסום שנשלח לתובע, למשל האם הוא פוגעני, וכן את התנהגות הנתבע ואת הרווח שצפוי לו בעקבות שליחת מהפרסום.
"בענייננו, המדובר בנתבעת אשר רכשה כתובות ולא דקדקה האם ניתנה גם הרשאה מטעם התובע", ציינה השופטת קיציס, אך מיהרה להבהיר כי "הנתבעת שלחה לתובע שני פרסומים בלבד, אשר אין בהם מסר פוגעני. הנתבע מצדו, לא מצא לנכון לבקש להסיר אותו מרשימת התפוצה עם קבלת הפרסום הראשון".
ומאחר שי' כבר הגיש בעבר כמה וכמה תביעות, היה עליו להכיר היטב את החוק ואת הפסיקה הרלוונטית. "לא למותר לציין כי הנתבע מכיר היטב את הוראות החוק, והגיש בשנת 2015 שבע תביעות באותו עניין בדיוק", סיכמה השופטת קיציס את פסק הדין, וקבעה כי החברה הנתבעת תשלם לי' 400 שקלים בלבד בגין כל פרסום, בתוספת 100 שקלים הוצאות משפט.