ההזדקנות שלנו היא לא רק שאלה כלכלית

נשיא המדינה נוהג לדבר על השבטים: החילונים, הדתיים, החרדים והערבים. ייתכן שאפילו הוא לא מבין עד כמה תוחלת החיים המתארכת משפיעה על יצירה הדרגתית של הרכב אוכלוסייה שונה לחלוטין. מי שמצמצם את הנושא לתחזית מספרית על העלייה בגיל החציוני של האוכלוסייה, לא מבין את השינויים הדרמטיים באורחות החיים של כולנו.

הנה העובדות הפשוטות: היום אנחנו אוכלים אחרת, הספונטניות של הצעירים משתנה וכך גם מועד היציאה מבית ההורים, אנחנו מתחתנים בגיל שונה ושיעור הגירושים מתעצם. "החרקירי" שמבצעת החברה החילונית ביפן בדמות ירידה בילודה תגיע גם אלינו בעוד כשני עשורים, ויש כבר רמזים על תחילת התפוררות בתא המשפחתי המסורתי.

לא מעט כלכלנים מתמחים כיום בניתוחים שמסיקים מה צפוי בעתיד על פי נתוני העבר. אלא שבחינת רפואת העתיד והביו-טכנולוגיה של העשור הבא לא מזכירה בכלום את "הניתוח הטכני" של המניות הנסחרות בבורסה. זו הסיבה שהקפיצה שתאפשר לעשירים להגיע ל"מגה חיים", ולפתוח פער של שנים רבות מהעניים, לא דומה לפרק בלימודי אקטואריה.

מתברר שגם העוני בקרב זקנים לא יכול להישען בטווחי זמן בינוניים על תחזיות שמקורן בטבלאות "אקסל". כבר בשנים הבאות נראה יותר ויותר תופעות של "הזקנה במסדרון", שמהווה עבורנו את הבבואה של זקנים עניים ברפואה הציבורית. אך נראה כי גם בבואה קודרת זו תהיה בעיה שולית למדי בהשוואה לבעיה החברתית שתיווצר בין המרכז לפריפריה ובין "השבטים" שלנו.

המגבלות של הסקה על הצפוי בעתיד מתוך נתוני העבר מודגמות היטב בבחינה השנתית שעורך הביטוח הלאומי בהצגת דו"ח העוני: "חמישית מהקשישים עניים, ולולא קצבת הזקנה מספרם היה מוכפל". אין ויכוח שבעתיד הקופה הציבורית לא תוכל עוד לשאת את קצבאות הזקנה. כמו תמיד, כשבעיה מוצגת ככספית בלבד הפתרון קבוע: משיכת "השמיכה התקציבית" מצד לצד, כך שהפרט יקבל פחות בתחילת הדרך, באמצעות חקיקה להעלאת גיל פרישה, והסכום הנחסך יישאר עבור אלה שיחיו שנים רבות יותר.

בכל פעם שטוענים ומראים נתונים ולפיהם בני 50 מופלים לרעה בקבלה לעבודה עקב גילם, לכלכלני בנק ישראל והנגידה יש תשובה מוכנה: "העלאת גיל פרישה הגדילה את תעסוקת המבוגרים". במילים אחרות, יש סימנים ש"התרגיל החשבונאי" הקודם - עבד. נכון, פרטים ייפגעו, ממשיכים בבנק ישראל, אך אל דאגה: בבוא היום השוק יתקן עצמו, והפרט יצא נשכר.

נשאלת השאלה מדוע כשמדובר בפתרון למחירי הדירות הגבוהים, בבנק המרכזי מתייחסים בזלזול לפתרונות קלים של חקיקה, והנגידה לא מהססת לנזוף בשר האוצר על כך שאינו פועל די במסלול הקשה של שינוי גודל השוק? בדיוק באותו אופן, שגוי להתערב בחקיקה ולפגוע בכיסי האזרחים, במקום לבצע את הפעולות הנדרשות לנוכח התבגרות האוכלוסייה.

הבעיה של התבגרות האוכלוסייה מנוסחת במונחים של "יותר ויותר קשישים חסרי אמצעים", אך זוהי התוצאה, ולא הבעיה. למען האמת הבעיה היא שיותר ויותר "זקנים" בהגדרה, אינם כאלה מבחינה תפקודית, והחברה אינה ערוכה לקלוט אותם. הניסוח השגוי של הבעיה מרחיק את הפתרון וממשיך לקיים חברה שבה אידיאל ההצלחה והפעילות נע בין גיל הנערים שמגנים עלינו, לבין צעירי ההיי-טק.

אחד מכללי הבסיס בכלכלה, שממנו ניתן ללמוד על עיוותים באופן שבו שווקים מתנהגים, ומכונה "אי סימטרית המידע", מתבטא ביציאה של אנשים פעילים, שאינם זקנים, משוק העבודה. המדינה מבינה את המציאות, אך לא עושה דבר כדי לשנות את הדעות קדומות ולגרום למבוגרים עצמם להמשיך לשלם מיסים ולחסוך לימי זקנתם האמיתית ברצון.

מינהל ציבורי חכם יבטל במקצועות נבחרים, ובהדרגה, את חובת הפרישה לפני גיל 70, שנים רבות לפני שישקול לעשות זאת בכפייה. בעולם המערבי, שבו שיעור המבוגרים גבוה משלנו, מתמרצים את המעסיקים להעסיק מבוגרים ומעודדים את המבוגרים להישאר פעילים.

מדינה מודרנית שמשקיעה הון בחינוך ובהסברה להפסקת עישון, לנהיגה זהירה, או לצריכה מבוקרת של אלכוהול, צריכה להשקיע גם בכך שהפרטים שבה יפסיקו להתייחס לגילם כשיקול שיכריע אם הם יישארו פעילים, ולפעול להתאמת החברה לשינויים שחלים בה. אם נמשיך לצמצם את המבט על העלייה בתוחלת החיים רק לצורך לאזן בין עקומת ההוצאות להכנסות – נקבל מתכון שיכשיל אותנו כחברה, ובד בבד את עתידנו הכלכלי.

הכותב הוא גרונטולוג ועתידן, ינחה פאנל "ההיבט הכלכלי של הזקנה בעתיד" בכנס של האגודה הישראלית לגרונטולוגיה, שיתקיים ב 1-2 בפברואר