פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בעידן של תחרות: החברה עם הוועד תיפול ראשונה

      הרעיון הראשוני של הקמת ארגון עובדים לצורך יצירת שותפות ערכית בין ההנהלה למועסקים, מתורגם במהירות לחברי ועד שהופכים לעסקנים ומבטאים את הכוח שניתן להם בהטבות לעצמם ולמקורביהם. בחברות כלכליות אמיתיות אין באמת מקום לוועדי עובדים. דעה

      הפגנת של עובדי סונול ודלק על יוקר הדלק בירושלים, אוגוסט 2011 (עומר מירון)
      (צילום: עומר מירון)

      מי שאינו סוציאליסט בגיל 20 הוא חסר לב. מי שנותר סוציאליסט בגיל 40 הוא חסר ראש (אוטו פון ביסמארק).

      דרך ההתנהלות הטובה ביותר עבור חברה מסחרית היא באמצעות ועד העובדים. משפט זה הפך לאקסיומה בלא מעט חוגים במשק. לעתים גם מספרים לנו שכל ארגון זקוק לאיזון בין שני צדדים: מצד אחד ההנהלה ובעלי המניות שמנהלים ומנווטים את הארגון, מצד שני - העובדים, שמהווים את חוט השידרה של החברה. באמצעות ועדי העובדים והעבודה המאורגנת, טוענים מצדדי הקמת הוועדים, מועברים המסרים והרצונות של העובדים לישיבות הדירקטוריון וההנהלה, בצורה מסודרת.

      נו, הרעיון טוב, ולפעמים התאגדות עובדים באמת מתחילה ככה. השאלה היא מה קורה בהמשך, כשוועדי העובדים הופכים את פירמידת הניהול, מעלים את ההנהלה, מנציחים מצבים שבהם עובדים גרועים נשארים בארגון, ומתנהלים כ"עבד כי ימלוך".

      אם נבחן לרגע את הכלכלה שלנו, נזהה שני סוגים של ועדי עובדים, שקרובים אחד לשני ולעיתים קרובות הם ממש אחים זהים. ועדי עובדים מהסוג הראשון צצים כשיש מונופול, בדרך כלל ממשלתי, למשל בחברת החשמל, נמל אשדוד, רכבת ישראל, נתב"ג וכדומה. הנטייה הרווחת של ועדים בחברות הממשלתיות היא לחוש שכרון כוח ולהיות בטוחים שהמדינה והעם היושב בציון אינם יכולים בלעדיהם. כיאה למעמדם – הם מנצלים את הכוח שנמצא בידיהם היטב. רוצים דוגמאות? בבקשה: למשל שביתות הפתע ברכבת ישראל, או הימים האלה, בעיקר בשיא העונה, שבהם המזוודות פשוט מפסיקות להגיע לנתב"ג.

      הסוג השני של הוועדים פועל בחברות כלכליות, שלכאורה עובדות במציאות של שוק מפותח, אך בפועל הן מונופולים או מועדון סגור עם הכנסות ורווחים לא הגיוניים, למשל כי"ל, הבנקים, חברות האשראי וכדומה. ועדי העובדים בחברות אלה שואבים את כוחם מהפחד של בעלי המניות, שהוועדים ישבתו את העבודה וכתוצאה מכך פרת המזומנים תפסיק להניב את "אנטריקוט הזהב". כדי למנוע מצב שכזה ההנהלה נותנת לוועדים ולעובדים חלק מהכנסות החברה, ומאחר שבארגונים אלה יש הרבה רווחים שזולגים גם לעבר המנהלים מדושני ההון הנזיל, לא כל כך נורא שהם מתחלקים ברווחים.

      הרעיון הראשוני של שותפות ערכית בין ההנהלה לבין העובדים הוא רעיון נשגב ויפה. בפועל הרעיון מתורגם די מהר לעובדים ספורים, חברי ועד שלעתים מפסיקים כליל לעבוד בעבודה שבגינה נשכרו שירותיהם מלכתחילה, שהופכים לעסקנים לכל דבר ועניין, ומבטאים את הכוח שניתן להם - בהטבות שהם לוקחים לעצמם ובהטבות נותנים למקורבים שלהם.

      חדר הבקרה של חברת החשמל, מחוז דן, מאי 2015 (מגד גוזני)
      חברת החשמל - הוועדים משתמשים בכוח שלהם (צילום: מגד גוזני)

      אין באמת מקום לוועדי עובדים

      בחברות כלכליות אמיתיות, שמרכיבות את רוב המשק ועובדיו, אין באמת מקום לוועדי עובדים. חברה שנלחמת במציאות כלכלית לא יכולה להחזיק אנשים שיעסקו כל היום בדיונים שאינם תורמים לפירמה. אם נבחן חברה שיש בה ועד עובדים מול חברה שאין בה ועד עובדים – נגלה שבחברה עם הוועד לפחות 1% מהעובדים לא עובדים, אלא משמשים כוועד.

      ויש עוד: גם ההטבות המפליגות שמשיג הוועד לעובדים - פוגע בארגון. אם נניח לרגע שהוועד הצליח להשיג עבור העובדים בארגון משכורת 14, שלא נהוגה בחברות שאין בהן הוועד, נמצא שעלויות העבודה בחברה כזו הרבה יותר גבוהות, כך שבהכרח מחירי המוצרים שיוצאים מארגון כזה גבוהים יותר, ופחות תחרותיים. וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על ועדים שמגינים על עובדים רעים מפני פיטורים. הרי אף אחד לא נדרש להגן על עובדים טובים; הם תמיד ימצאו מקום עבודה בשכר ומעמד הולם.

      החשיבה שכל מה שמחפשים המעבידים הוא דרכים יצירתיות שיקלו עליהם לדפוק את העובדים ולנצל את עבודתם, שגויה מן היסוד. זה אולי קורה בחברות שנהנות ממתח רווחים לא הגיוני, אבל בחברות כלכליות האינטרס העליון של המעסיק הוא שהעובדים שלו ירוויחו ויהיו מרוצים - וזאת מטעמים אנוכיים לחלוטין: מוטב שעובדים שתורמים לחברה יהיו מרוצים ולא ירצו לעבור לחברה אחרת. הרי המעסיקים מעוניינים למקסם את האפשרויות שלהם להרוויח, ואת זה הם יכולים לעשות רק אם יש להם עובדים טובים - שעובדים.

      ועדי עובדים חזקים מדי הם הרעה החולה של הכלכלה. שימו לב כמה משברים עברנו בשנים האחרונות עם ועדי עובדים שיכורי כוח: החל מאירועי השלג הגדול שירד עלינו לפני שנתיים, ושבו ועד המהנדסים של חברת החשמל היה בחופשה באילת ומיאן לחזור לעבודה; דרך הפסקת החשמל הגדולה של תחילת החורף הנוכחי, שבה היה צורך לערב את בית הדין לעבודה כדי לגרום לעובדי החשמל להתאמץ קצת, וכלה בעובדי הנמל שמשביתים את העבודה ופוגעים ביבואנים ובחקלאים, רק משום שהם חשים שזכויותיהם נפגעות, ואם לא די בכך הרי שגם כשהם מואשמים בפלילים ובגניבה הם לא מפוטרים. חוסר יעילות, והכנסת שיקולים זרים לתהליך קבלת ההחלטות, אמרנו? אם התנהלות הזו יכולה להצליח בחברות ללא תחרות, הרי בחברות עם תחרות היא מכשילה את הארגון.

      כשהתחרות אמתית, המכירות של חברה עם ועד ייפלו (מזכיר לכם איזה מגה?), לעומת חברה כלכלית שעסוקה במציאת דרכים לצמצם את ההוצאות ולהתייעל, כדי להתמודד טוב יותר בתחרות מול חברות אחרות שפועלות בתחום שלה. כשיש ועד עובדים חזק – בעצם יש לנו איתות חד ובהיר לכך שאין תחרות. נסו למצוא ועד חזק בחברה שעובדת ונלחמת, ותגלו שאין כזה. בעצם, בכל ארגון שכולל ועד עובדים, ההסתדרות נכנסה לניהול החברה – ולהסתדרות יש את האינטרסים שלה ומסים משלה.

      עם זאת, בחברות שבהן ההנהלה התנתקה מציבור העובדים ועסוקה בעיקר בעצמה (שוב תחרות לא משוכללת), הקמת ועד עובדים יכולה לאזן במעט את המצב. אבל למה מגיע לנו, הציבור, ועד עובדים של החברות הממשלתיות?