בפברואר 2001 פרנק קוואטרון לא נראה נרגש או מוטרד. היו אלה הימים הראשונים של המשבר בטכנולוגיה ולפני שפרצו השערוריות הגדולות בוול סטריט. קוואטרון, שניהל עבור בנק ההשקעות קרדי סוויס פירסט בוסטון את עסקי בנקאות ההשקעות בטכנולוגיה בחוף המערבי, יכול היה להתפנות לראיון של 29 דקות עם עיתונאי ישראלי.
"זה מחזורי, שום דבר כאן לא מפתיע", הסביר לנו בשוויון נפש כששאלנו על כל חברות האינטרנט שהוא הנפיק ואשר קרסו. "היה לנו סיבוב כזה בתחילת שנות ה-80 עם המחשבים האישיים, כשעשרות חברות חדשות בתחום הוקמו וקרסו; היה לנו סיבוב כזה באמצע שנות ה-80, עם החברות של הדיסק-דרייווים; עכשיו זה האינטרנט".
קוואטרון לא התרגש אז וגם עתה הוא לא מתרגש במיוחד מטריליוני הדולרים שנמחקו בשנתיים האחרונות לקרנות הפנסיה ולמשקיעים האמריקאים בשוק המניות. לדידו, זה שם המשחק: עולים, יורדים, מתנפחים, מתכווצים ובדרך הוא וחבריו מתעשרים.
מה שמטריד קצת יותר את קוואטרון הן החקירות הרבות שנפתחו נגד בנק ההשקעות שבו הוא עובד ונגדו אישית, כמי שהיה מלך עסקי ההנפקות והמיזוגים של הטכנולוגיה בחוף המערבי בימי הבועה.
זה התחיל בחקירות על הקצאת הנפקות חמות למקורבים, וזה ממשיך עכשיו בשערורייה שפרצה שלשום ברעש גדול בתקשורת האמריקאית: ה"בוסטון גלוב" חשף אי-מייל ששלח קוואטרון במארס 2001 לעובדי החברה, ובו הוא מורה להם לחדש את הכיסוי של מניית חברת ריסרץ' אין מושן, לאחר שהחברה שילמה לבנק עמלה של 1.8 מיליון דולר.
1.8 מיליון דולר הם כסף קטן: בשנות הגאות הכניסו קוואטרון וחבורת בנקאי ההשקעות שבנה סביבו מיליארדי דולרים לקרדי סוויס פירסט בוסטון מעמלות ייעוץ וחיתום. מאות מיליוני דולרים זרמו ישירות לכיס שלו ושל חבריו כמשכורות ובונוסים.
בימי הגאות נראו משרדי קרדי סוויס בפאלו אלטו כמו תחנת רכבת: בקומה הראשונה קיבל את פני הבאים מסדרון רחב, שלאורכו כשמונה חדרי ישיבות ענקיים. לכל חדר ישיבות היה שם של מגרש גולף - הספורט האהוב אל קוואטרון.
ואכן, כאשר פגשנו את קוואטרון באותו יום, ניתן היה לטעות ולחשוב כי הוא בכלל בעסקי גולף: הוא הגיע לפגישה עם חולצת פולו קצרה, כולו חיוכים, וביקש מהעוזרת שלו להביא לו את המשקה הרגיל: כוס קולה גדולה עם הרבה הרבה קרח. המנוע של קוואטרון, שעובד כל הזמן בהילוך גבוה, מתחמם במהירות ובתוך עשר דקות הוא צריך עוד כוס גדולה עם קרח, כדי להוריד את הטמפרטורה.
בחדרי הישיבות האלה התנהלו בימי הבועה העליזים דיונים מקבילים על הנפקות ומיזוגים לתוך הלילה. קוואטרון היה עובר מחדר לחדר, מישיבה לישיבה. במאי 2000, למשל, הוכנסו לתוך אחד ממגרשי הגולף האלה בנקאי השקעות ונציגים של כמה מחברות התקשורת הגדולות בארה"ב לצורך נ יהול מו"מ על רכישת סטארט-אפ לוהט בתחום התקשורת האופטית.
על ההצגה ניצח יד ימינו של קוואטרון - בנקאי המיזוגים והרכישות ג'ורג' בוטרוס. זה האחרון התפרסם ביכולתו להכניס אווירה של מכירה פומבית לוהטת לכל עסקה. המכרז היה מוצלח במיוחד באותו לילה: בוטרוס הצליח להוציא מהקונה המאושר מחיר של 4.8 מיליארד דולר עבור הסטארט-אפ הקטן, אף שלא היו לו הכנסות או רווחים. העמלה שקיבל בוטרוס וקוואטרון על העסקה הזאת בלבד הוערכה ב-50 מיליון דולר.
האם מאז עקבו בוטרוס וקוואטרון אחר הסטארט-אפ הזה - כרומטיס שמו - שאותו מכרו באותו הלילה ללוסנט? ספק רב. היו להם עוד 100 עסקות דומות ומי יכול בכלל לעקוב, לבדוק ולהבין. אבל הם בוודאי יודעים כי מניית לוסנט, חביבת האנליסטים של ענף התקשורת וההיי-טק, ירדה מאז אותו הלילה ממחיר של 69 דולר ל-69 סנט. כן, מאית, אחוז אחד ממחיר השיא.
אמריקה, העיתונות, הקונגרס וכל הרגולטורים שבעולם רועשים וגועשים מהגילויים מסמרי השיער על הדרך שבה התנהלו הדברים במשרדים של קוואטרון וחבריו בבנקים להשקעות בארצות הברית בימי הבועה. אין תחום בעולם העסקים - החל מראיית חשבון, עבור בבנקאות וכלה בחוקי ניירות ערך - שבו לא נשמעות כיום קריאות לבצע רפורמות מבניות מרחיקות לכת.
אבל רגע, האם יש כאן באמת גילויים חדשים? האם היה צריך לחכות לחשיפת האי-מיילים של קוואטרון או של האנליסטים של מריל לינץ' כדאי לדעת איך השיטה עובדת?
כנראה שלא; תעשיית ניירות הערך בארה"ב ידעה בדיוק מהו בנקאי השקעות, מה תפקידו, מה פונקציית המטרה שלו, כיצד הוא מתוגמל ומהן הנורמות האתיות המקובלות בענף שלו. פרצופם של הבנקאים ושל המנכ"לים תאבי הבצע בוול סטריט שורטט כבר בסוף שנות ה-80, במפולת הקודמת, בעיתונות האמריקאית וברבי מכר כמו "ברברים בשער", ספר שבו תוארה ההשתלטות העוינת הגדולה ביותר שהיתה אז על חברת RJR Nabisco. שם המשחק, למדו אז האמריקאים, הוא משכורות עתק, עמלות מטורפות ובנקאי השקעות שמוכנים להרוג בשביל עסקה ובעיקר בשביל שימור או הגדלת צי המטוסים הפרטיים של ההנהלה.
בנקאי ההשקעות הם אותם בנקאי השקעות והמנכ"לים הם אותם מנכ"לים; הדבר היחיד שקצת השתנה הוא, שבבועה הנוכחית הצטרפה אליהם תופעת האנליסטים וכל העסק התרחב בהיקפים הכספיים שלו פי 10 או פי 20.
אך האם מישהו בתעשיית ניירות הערך בארצות הברית לא ידע שתפקידם של האנליסטים הוא לא באמת לעשות אנליזות, אלא רק לייצר עסקים לקוואטרון ולבנקאי ההשקעות שלו? האם היה מישהו שלא הבין מה מממן את משכורות העתק של האנליסטים וכיצד הם מתוגמלים? הרי ברור לכולם כי ניתוח או אנליזה הם הוצאה, וכדי שהם יהיו כדאיים צריכה להיות גם הכנסה.
רוב המשקיעים, לפחות המקצועיים שבהם, הבינו את זה; רוב מנכ"לי החברות ידעו מה תפקידו של האנליסט; וגם חלק מחברי הקונגרס ידעו בדיוק איך השיטה עובדת, מהטעם הפשוט שכמה מהם קיבלו - גם הם - הקצאות בהנפקות חמות בימים העליזים.
אז מה השתנה? מדוע וול סטריט רועשת? מדוע כל ראשי הכלכלה המערבית "מזועזעים"? מדוע העיתונות, הקונגרס וכל הרגולטורים תובעים לפתע רפורמות, עריפת ראשים או לפחות לראות את החתולים השמנים מובלים באזיקים?
לדעתנו, הסיבה לכך פשוטה
תאוות הבצע שוב יוצאת מהאופנה
גיא רולניק
10.10.2002 / 8:32