כך התמכרו הרשויות באזור חיפה לזיהום וחומרים מסוכנים

כנראה שתינוקות ביישובים שסביב מפרץ חיפה אינם נולדים עם גולגלת קטנה במיוחד, כפי שנחשף ב"מחקר" שאותו מיהרו לחגוג ארגוני הסביבה וכותרות התקשורת לפני כמה שבועות. הממצא התפלצתי והמוזר הזה אמנם הופרך במהרה, אך איכות האוויר הירודה שנושמים תושבי הסביבה והנזק הבריאותי שגורמת הפעילות התעשייתית באזור הם קונצנזוס. כך יכול היה אבי גבאי, השר להגנת הסביבה, להכריז בשבוע שעבר, כי צריך לבחון "דלדול של פעילות המפעלים".

כך או כך, ברור שתושבי סביבת המפעלים סובלים, והציפייה היא שהרשויות המקומיות יקחו אחריות על המצב, ושראשי רשויות וערים יפעלו לסילוק המפעלים משטחן. בינתיים הדבר אינו קורה. חיטוט בתקציבי הרשויות מגלה שיש להן לפחות סיבה אחת טובה לאפשר להם לפעול: כסף, והרבה. כסף זה שמגיע בצורת ארנונה ותרומות זורם לקופות התקציבים העצמאיים של רשויות ובהן כאלה שאינן חזקות במיוחד, והדבר מעמיד אותן בפני קונפליקט אכזרי במיוחד. דוגמא אופיינית לקונפליקט הזה באה נחשפה השבוע במועצה המקומית טבעון על ההר שבפתח עמק יזרעאל. (ראו מסגרת בעמוד הבא).

"כספי הזיהום" הם מקור פיננסי חדש יחסית בתקציבי הרשויות המקומיות שבאזור מפרץ חיפה. לא רבים יודעים זאת, אך עד ההפרטה של בתי הזיקוק בחיפה בשנת 2005 היה "מתחם בז"ן" - 1,700 דונם הממוקמים בין חיפה, נשר, קריית אתא ומועצה אזורית זבולון, ללא שיוך מוניציפלי. הוא הוגדר "שטח גלילי" (שאינו שייך לרשות מסוימת), ומשום כך חברת בז"ן היושבת בשטח זה שהוא קרקע מדינה, וכל החברות היושבות בתוכו שהן חברות בנות שלה, לא שילמו עד אז ארנונה לרשויות הסמוכות, ולא היו תלויות בהן לצורך קבלת אישור עסק.

רק בנובמבר 2005 יישם שר הפנים דאז, אופיר פינס, את החלטת ועדת הגבולות שאושרה ב-2004, אז המתחם צורף לשטחה המוניציפלי של העיר חיפה, תוך החלטה כי כספי הארנונה שהוא מניב, אשר אמנם מבחינה תכנונית שייך לעיר - יחולקו בינה ובין הרשויות הסמוכות הגובלות בו. לצורך הסדרת התשלום אף נקבע כי יוקם תאגיד עירוני משותף "התאגיד העירוני המשותף לבתי הזיקוק בע"מ" כדי שייבצע את הגבייה ויחלק אותה בין הרשויות השונות. תאגיד זה טרם הוקם.

הארנונה ממתחם בז"ן מגיעה כיום ל-70 מיליון שקלים בשנה, והסכום עולה בהדרגה. כספים אלה התחילו לזרום לרשויות אחרי מאבק שנמשך כמה שנים שבהן ניסתה בז"ן לשנות את חובת התשלום, ואף פנתה כדי לבג"ץ כדי לצמצמו באמצעות החלתו על תקופה יותר קצרה ועוד. אך סוף סוף, משנת 2008, הארנונה מהמפעלים בשטח בז"ן נגבית ע"י עיריית חיפה, אשר מחלקת הכנסות אלה לרשויות הסמוכות בהתאם לאופן שקבע שר הפנים, לפי המפתח הבא: חיפה (45%), קריית אתא (25%), מועצה אזורית זבולון (15%) ונשר (15%) והן מקבלות אותו מאז (ראו גרף).

הכסף שהתחיל לזרום לחשבון השוטף של הרשויות, שיפרו מאוד את מצבן הכלכלי, אך בד בבד יצר תלות משמעותית בהכנסות אלה. ההתמכרות בולטת בעיקר במועצות הקטנות, קריית אתא, נשר ומועצה אזורית זבולון, שעבורן הארנונה מבז"ן מהווה 8%, 7% ו-15% מתקציבן בהתאמה (ראו טבלה).

עבור מועצה כמו נשר, המתמודדת עם קשיים פנימיים - חברתים וכלכליים - מגוונים, ויתור על שיעור כה גבוה מהתקציב הוא משימה מאתגרת, לפעמים עד כמעט בלתי אפשרית בעליל (כך גם במקרה של קרית טבעון).

בתקציב עיריית חיפה לעומת זאת, "ארנונת הזיהום" מסתכמת ב-2% מהשוטף בקירוב, ולפיכך מצבה אינו גרוע מבחינת התלות בכסף בהשוואה לרשויות האחרות. אלא שהארנונה אינה הכסף היחיד הזורם לחיפה באפיק המזוהם.

לחיפה מגיעים עוד כספים מחברות שלהן מפעלים מזהמים בתחומה: חיפה כימיקלים (של קבוצת טראמפ) וגדות (של קבוצת מרחב של יוסי מימון) וכן מתחמי אגירה כמו מיכלי הנפט של החברה הממשלתית "תשתיות נפט ואנרגיה" (תש"ן), וחוות דלק של חברות השיווק פז, דלק וסונול. מחברות אלה מגיעים לקופת השוטף של חיפה עוד 7-6 מיליון שקלים בשנה. בנוסף לכך חיפה מקבלת תרומות ביד רחבה מהחברות המזהמות ומבעליהן (ראו מסגרת).

בכל פעם שהזיהום עולה לכותרות נשמעים מצד הרשויות קולות בנוגע לסכנה של המתחמים המזהמים (בעיקר בחיפה), אך בפועל תוכניות הפיתוח הנוכחיות במפרץ מדברות גם על הרחבת המפעלים המזהמים ולא על צמצומם, בוודאי שלא על העברתם מהאזור.

היועץ המשפטי של העירייה, עו"ד חן רשף, הכריז באוזנינו השבוע: "כל עוד המפעלים מזהמים במסגרת החוק, אין לי שום בעיה איתם".

מהנדס העיר אריאל וטרמן הסביר שהוא לא יכול לסגור מפעל שפועל ברישיון ונמצא על קרקע תואמת ייעוד, אם הוא עומד בתקנים ובחוקים. "מפעלים שלא עומדים בדרישות, נסגור. סגרנו כמה מפעלים בעבר, למשל מפעל מצברים ומפעל לצבעים שזיהמו את האוויר והקרקע". למה לא פועלים לסגירת המפעלים האחרים בדרך של שינוי תב"ע, פעולות להפסקת רישיון עסק, תוכנית ארוכת טווח לשינוי ייעוד השטח? "אנחנו לא יכולים לסגור מפעל שעומדים מאחוריו אינטרסים לאומיים", הוסיף וטרמן והדגיש שהמלחמה של עיריית חיפה היא מול "הממשלה", כדבריו.

הבכירים בעיריית חיפה מתגוננים באמצעות חובתם לציית ל"חוק". היועץ המשפטי הדגיש שאין כוונה להתחיל בהליכי הפקעה או שינוי תב"ע שתחליף את ייעוד השטח, משום ש"הפיצויים שהעירייה תצטרך לשלם יגיעו למיליארדי שקלים, ואין באופק שום מקור כספי שדרכו כסף כזה יכול להגיע".

הרשויות המקומיות הקטנות יתקשו לוותר על ההכנסות ממתחם בז"ן, בין אם הישירות (ארנונה) או העקיפות (בתרומות). וכפי שמתברר, גם חיפה, על אף שהכספים ממתחם בז"ן אינם חלק משמעותי מהכנסותיה, אינה מתכוננת, מסיבות שונות, למצוא להן תחליף בזמן הקרוב.

אלא שעם התממשותו של הסכם התשלום לבז"ן התעוררו הרשויות המקומיות במעגל השני (קרית טבעון, רכסים, הקריות הסמוכות - ביאליק, ים ומוצקין, עוספיה ודליה). מאחר שהקופה נפתחה, גם הן רוצות את חלקן ב"כספי הזיהום". בעקבות דרישתן הוקמה בשנת 2012 ועדה לחלוקת הכנסות מתחם בז"ן גם איתן. הדיונים התארכו, תוך שהרשויות במעגל הראשון נלחמות נגד דרישה זו, משום שהיא גוזלת כספים מהן.

הוועדה מ-2012 לא הגיעה להחלטות, אך לדרישת הרשויות המקופחות, הוקמה בינואר 2016 ועדה חדשה לאותו עניין.

מתחם בז"ן משתרע על בערך 1,700 דונם שמתוכם תופסים המפעלים עצמם 510 דונם. השאר הן קרקעות לא בנויות, מתוכן 700 דונם באזור המפעלים. ההכנסה השנתית של 70 מיליון שקל מייצגת לפיכך הכנסה בפועל נעה סביב 40 שקל למ"ר לשנה - שהם כרבע עד חמישית מתעריף הארנונה לעסקים ברחובות המרכזיים בעיר.

רבים מהמצדדים בחשיבות המפעלים טוענים כי לצד הזיהום הם גם מייצרים תעסוקה לתושבי הצפון ולעסקים אשר מספקים להם שירותים שונים - הסעדה ועוד.

כדי לסבר את העין בנוגע לטיעון זה הבאנו כהשוואה את חנות "איקאה" בקריית אתא. חנות הרהיטים תופסת רק 25 דונם (1/20 מהשטח הבנוי של המפעלים), היא מעסיקה 350 עובדים, וההכנסות ממנה יותר מפי ארבעה למ"ר.

אפשר לפיכך להתווכח האם יש למפעלים אלה יתרון על פני עסקים אחרים, גם כאלה שנחשבים זוללי שטח.

החברות המזהמות ובמיוחד החברות שפועלות מתוך מתחם בז"ן, תורמות בכל שנה יותר מ-32 מיליון שקל.

תרומות הן תרומות, הן אינן תקציב. אולם אי אפשר להתעלם מכך שהמוסדות שבתחום העיר זקוקים לכסף כדי לתפקד, וללא תרומות אלה, הם היו פונים לרשויות כדי לבקש מהן תמיכות. כך מהוות התרומות מהגופים המזהמים הכנסות עקיפות לרשויות, שכן הן פוטרות אותן מתמיכה במוסדות הנמצאים בתחומן.

הדוגמא הבולטת ביותר היא כמובן תרומת סמי עופר לעיר חיפה. איל הספנות, שגר בילדותו בחיפה ובהמשך רכש בין השאר את בתי הזיקוק ואת צים הפועלות במפרץ, העמיד במהלך השנים עשרות מיליוני שקלים לטובת העיר ופרנסיה. בין השאר הוא מימן את הקמת האיצטדיון בדרום חיפה וגם נתן לו את שמו (למרות שסך התרומה מימן בסופו של דבר רק כ-20% מעלות ההקמה), וגם הקים רבים מהמבנים בבית חולים רמב"ם, בכלל זה מימון הקמת בית החולים התת קרקעי ועוד.


*** הנתונים לכתבה עובדו ע"י יוגב שרביט, עורך הבלוג "המדד המוניציפלי"