קראו לי "רוסייה מפגרת" – מגיעים לי פיצויים?

"את יודעת כמה קשה לי להגיע יום יום לעבודה ולדעת שכל מה שהם רואים בי, זה את ארץ המוצא שלי? שאני 'הרוסייה' שלהם?", סיפרה לי בדמעות.
"לכי מפה רוסייה מפגרת, תחזרי לרוסיה", ציטטה בבכי, "זה כל כך כל כך מעליב".
שאלתי אם סיפרה לבוס על מה שקורה, וסבטלנה ענתה שהיא פנתה אליו כבר כמה פעמים בעניין.
"ומה הוא עשה בנדון?" ניסיתי להבין. "כלום", השיבה. "פשוט כלום. להיפך. נראה לי שגם הוא שונא רוסים. זה רק גורם לו לכעוס עליי כל הזמן, ולא לקדם אותי".

לא קל להאמין, אבל גם בשנת 2016, עובדים ישראליים לכל דבר, נאלצים להתמודד עם גזענות, ומהסוג הנמוך ביותר. כאילו לא חווינו שואה רק בשל יהדותנו, עצוב לגלות שעדיין קיימים בקרבנו פילוג וגילויי גזענות. במדינה שתושביה מהווים קיבוץ גלויות חי ובועט, תמהיל מקסים של צבעים, שפות, מנהגים והיסטוריה, מן הראוי שתופעה זו תיכחד ובהקדם.

במקרה של סבטלנה, שעובדת במקום עבודה מכובד ויוקרתי כבר כמה שנים, ומספרת על שגרת עבודה מדכאת וגזענית. ההשפלות האלה לא נעשו במחשכים, אלא בגלוי, מול עובדים נוספים במשרד, ולמרות זאת בחר המעסיק של סבטלנה שלא לטפל בהן כראוי ולא לתת לה גיבוי. להיפך: כשסבטלנה הגיעה אליו להתלונן, הוא צעק עליה, ונתן לה להרגיש רע על כך שבכלל פנתה אליו בעניין הזה.

סבטלנה מאמינה שהמעסיק שלה מתעלם בכוונה מההצקות שהיא חווה, ורואה בה "בכיינית" ו"רגישה מדי". עם זאת, היא ממשיכה לקום בוקר-בוקר ולנסוע למקום העבודה שחשה בו ניכור, רדיפה ואי קבלה של מי שהיא. לשאלה מדוע לא התפטרה עדיין, השיבה שהיא חוששת לאבד את הפיצויים המגיעים לה, וגם את זכאותה לדמי האבטלה.

אילו אפשרויות עומדות בפני סבטלנה?

אחת מטענותיה המשפטיות של סבטלנה תהיה, כי מבוצעת נגדה הפלייה אסורה, בניגוד להוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. חוק זה אוסר על הפליית עובד מחמת גזעו, דתו, לאומיותו או ארץ מוצאו. ואולם כדי שסבטלנה תוכל להוכיח שאכן הופלתה במקום עבודתה, היא צריכה לאסוף ראיות לכך.

במקרים רבים, עובדים פונים לייעוץ משפטי רק לאחר שפוטרו או התפטרו, והם כבר לא נמצאים יום יום בעבודה. בנסיבות אלה קשה להם לאתר הוכחות לדברים שקרו, מאחר שהגישה שלהם למייל נחסמת, עמיתיהם שנשארו במקום העבודה מסרבים לשתף פעולה, והמעורבים בדבר מכחישים את הטענות במקרים רבים.

כבר עכשיו, בזמן אמת, כדאי לסבטלנה לתעד את מעשיה של העובדת הקוראת לה בשמות גנאי, יורקת בנוכחותה, ומרעילה את האווירה סביבה; את הפניות החוזרות ונשנות למנהל, שדוחה אותה ולא מסייע לה; וכן את הניסיונות שלה להתקדם בתפקיד, ללא הועיל ומבלי שיש לכך כל טעם מקצועי. תיעוד מסוג זה ייקל על סבטלנה להוכיח את תביעתה העתידית בבית הדין, ואת הקשר בין הדברים.

סבטלנה ציינה כי היא לא מתפטרת מחשש שתאבד את פיצויי הפיטורים שלה, אחרי 6 שנות עבודה. עם זאת חשוב לדעת, שאף שחששה של סבטלנה מוצדק, קיימים שני פתרונות אפשריים למצבה:

"סעיף 14": סבטלנה צריכה לבדוק את חוזה העבודה שלה. אם קיים בו הסדר הקרוי "סעיף 14", היא זכאית לקבל בכל מקרה רק את הפיצויים שנצברו לה בקופה, עד מועד סיום ההעסקה. כלומר, בין אם פוטרה ובין אם התפטרה, המעסיק לא חייב לשלם לה פיצויים מלאים (משכורת אחרונה כפול מס' שנות העסקה), וחבל על כל יום שחולף.

התפטרות בדין פיטורים: על פי החוק, כשנוצרות במקום העבודה נסיבות שבהן לא ניתן לדרוש מעובד שימשיך ויגיע לעבודתו, העובד יכול לבצע התפטרות בדין פיטורים, כלומר להתפטר מבלי לאבד את זכאותו לפיצויי פיטורים. מכשיר זה של "התפטרות בדין פיטורים" נועד לסייע לעובדים במצוקה, מתוך הבנה ש"אין לדרוש מעובד לעבוד במקום עבודה שבו הוא זוכה ליחס מבזה ומשפיל".

את ההתפטרות בדין פיטורים יש לבצע בכתב, ולפי כל כללי הטקס, מכתב ההתפטרות צריך להסביר חד משמעית כי נוצרו במקום העבודה נסיבות שלא מאפשרות לעובד להמשיך בעבודתו, וגם לתת למעסיק הזדמנות אחרונה לתיקון המעוות, לפני ההתפטרות.

כדאי לכל עובד שמעוניין להתפטר בדין פיטורים, לגשת לייעוץ משפטי מקדים. הסיבה: לא כל עובד שמבקש להתפטר באופן זה זכאי אוטומטית לקבל את הפיצויים. בית הדין יבחן את הנסיבות שטעונות הוכחה ואת חומרתן, ובכל מקרה יהיה לו שיקול דעת ביחס לשאלה אם ההתפטרות הייתה מוצדקת או לא.

שיקול נוסף שמשאיר את סבטלנה יום אחר יום במקום עבודה שהיא סובלת בו, הוא תקופת ההמתנה לצורך קבלת דמי אבטלה - 90 ימי המתנה למי שלא מציג מכתב פיטורים. בעניין זה חשוב לומר כי כיום, המוסד לביטוח לאומי מאפשר לעובד שהתפטר התפטרות מוצדקת (בגלל הרעה מוחשית בתנאי עבודה, או נסיבות אחרות ביחסי העבודה שבהן לא ניתן לדרוש שימשיך בעבודתו), לקבל דמי אבטלה מהיום הראשון, מבלי להמתין 90 יום.

ואחרי כל אלה תעמוד בפני סבטלנה האפשרות לבחון מסלול של הגשת תביעה כספית. כחלק מכך היא תוכל לנסות ולהוכיח לבית הדין לעבודה, כי סבלה מסביבת עבודה מתנכלת ומשפילה, כי המעסיק ידע על הדברים בזמן אמת ולא עשה דבר למיגור הפגע, וכי בעקבות תלונותיה, סר חינה בעיניו, הוא הפסיק לקדמה וגרם לה להתפטר כאמור.

כמובן שסבטלנה תצטרך לציין את כל המקרים שבהם סבלה מאלימות מילולית וכינויים פוגעניים, לתת דוגמאות למקרים שבהם פניה הולבנו בפומבי והיא הושפלה בידיעת המעסיק האדיש, וגם לספר על התקפי החרדה שסבלה מהם בתקופה זו.

את כל אלו יש לעשות רק לאחר קבלת ייעוץ משפטי מקדים מעורך דין העוסק בתחום, כדי שיוכל להבחין בין מקרים של פגיעה אובייקטיבית (שהיא בת פיצוי), לבין פגיעה מינורית או סובייקטיבית (שתוכל להיחשב, חלילה, כתביעת סרק).

וכמובן, איך אפשר בלי קצת נשמה: המקרה הזה גרם לסבטלנה להבין, באופן חד משמעי, שהיא לא תהיה מוכנה לקבל יותר יחס כזה, באף מקום עבודה, משום מעסיק או אדם. סבטלנה התפטרה בראש מורם ומבלי להביט לאחור, וכיום היא מועסקת במקום שמכבד אותה, רואה את מקצועיותה וניסיונה, ואינו שם ליבו לסממנים לא רלבנטיים כגון שפה, מבטא או ארץ מוצא. בסופו של יום, מקרה זה גרם לסבטלנה לגלות מחדש את הערך העצמי האמיתי שלה, ולשים אותו במקום הראשון.

כדי להתמודד עם מקרים דומים, שבהם עובד מתלונן על הטרדות גזעניות, למשל, כדאי למעסיקים לערוך שיחות הבהרה ונזיפה עם העובד הפוגעני ולתעד אותן. כמו כן כדאי לבחון אפשרות להפריד בין העובדים הניצים, כך שלא יהיה ביניהם ממשק יומיומי. בנוסף, כדאי לקיים הרצאה או הדרכה, בנושא של הפלייה והתעמרות האסורות במקומות העבודה, ובמקרים מתאימים, לייצר ולפרסם "אמנה למיגור הגזענות".
אבל הכי חשוב שמעסיק במצב דומה פשוט יעניק לעובד הפגוע, קודם כל, אוזן קשבת, חיוך מאיר עיניים, ותחושה שרואים אותו. אם מלכתחילה מעסיקיה של סבטלנה היו משכילים להעניק לה יחס נאות, סביר להניח שהעניינים לא היו מגיעים לאן שהגיעו.

לדעתי, אין יום מתאים יותר מיום העצמאות, בכדי להחליט למגר באופן סופי את כל ההפרדות המלאכותיות והלא רלבנטיות הללו, מקרבנו, מליבנו, וממעשינו.

חג שמח.

דריה כנף הינה עורכת דין העוסקת בדיני עבודה www.dariacanaff.com
מידע משפטי מאת מרכז מידע בנושא ניהול המשאב האנושי, יחסי עבודה ושכר בחברת חשבים ה.פ.ס מידע עסקי

אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי או חוות דעת, או תחליף ליעוץ משפטי אצל עו"ד, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושא כפי שרואה אותו המחברת, ובכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין. הסיפורים המובאים אינם אמיתיים ובמידה ונאמר אחרת, הרי שאז שונו פרטי המעורבים באופן מהותי, למניעת זיהוי.