1. בכל פעם שאנחנו נדרשים לענייני הפנסיה התקציבית מזומנת לנו הפתעה, שלא לומר תדהמה, מהגילויים הנוספים על היקפי השערורייה שעולה למדינה יותר מ-20 מיליארד שקל בשנה. הטיפול האינטנסיבי של "גלובס" בנושא הזה מייצר גילויים שמשאירים אותנו פעורי פה, אבל יותר מכול התדהמה היא על הדו-פרצופיות, הצביעות וההתחסדות של המערכת הכלכלית, בעיקר של משרד האוצר, שנוהג לסנוט בצבא ובאנשי הקבע על תנאי הפנסיה שלהם. המשרד מפעיל ללא לאות, כמו בובות על חוט, שורה של כתבי כלכלה החובטים בתנאי הפנסיה הצה"ליים, מדליף להם את חבילות הפנסיה בצבא ובמקביל מסתיר, מדחיק ומטשטש את העובדה שאותם תנאים, ואף משופרים מהם, הם נחלת אלפי בכירים, כפי שחושף היום "גלובס".
2. הנה דוגמה שממחישה את השערורייה שחושפים היום עמירם ברקת ורון שטיין. קובי אמסלם, הממונה היוצא על השכר באוצר, הוא בן 47 ועתידו עוד לפניו. הוא התחיל לעבוד בשירות המדינה לפני כ-20 שנה ולפיכך זכאי לפנסיה תקציבית, שעברה מהעולם סופית ב-2004. שכרו של אמסלם, המוגדר בדרגת מנכ"ל, עמד על כ-38 אלף שקל בחודש ברוטו והזכויות הפנסיוניות שלו עומדת על כ-50% (בדרך כלל הצבירה בפנסיה תקציבית היא 2% אבל במערכת המשפט, שבה עבד אמסלם, היא מואצת יותר). כזכור, בפנסיה התקציבית העובדים הוותיקים אינם מפרישים כלל לפנסיה, בניגוד לפנסיה הצוברת (ההפרשות אמנם עלו ל-1%-2% מהשכר ב-2004-2005 אבל כל ניסיון להעלות את ההפרשות נחסם), חישוב הפנסיה נעשה על בסיס השכר האחרון ואין כלל תלות בתנודות בשוק ההון, כפי שיש בחיסכון של כל חוסך בפנסיה צוברת - המדינה היא זו שמשלמת. ובכן, אמסלם זכאי לפנסיה תקציבית של כ-19 אלף שקל ברוטו בחודש. רגע, רגע, אבל מתברר שהוא לא יקבל אותה מגיל 67 ואילך, גיל הפרישה, אלא מגיל פרישתו! כלומר, מגיל 46 ועד שלאמסלם תיקבע פגישה עם בוראו (ואנו מאחלים לו כמובן אריכות ימים) הוא יקבל כל חודש פנסיה של 19 אלף שקל ברוטו בכל חודש. בסך הכול חבילת הפנסיה שלו, בהתחשב בתוחלת החיים של גברים (80) נאמדת בכ-8 מיליון שקל!
ולמה? מתברר כי בכירים (מנכ"לים או מקביליהם) המועסקים עשר שנים רצופות ויותר כעובדים בשירות המדינה זכאים לפנסיה תקציבית מרגע פרישתם על פי חוק וסיום כהונתם ייחשב לפיטורים לענייני החוק, בין אם שירותם הסתיים ביוזמת השכר הממונה עליו ובין אם התפטר מרצונו. כך זה החוק, וההתמקדות שלנו דווקא באמסלם עושה לו כמובן עוול, כי הוא רק אחד בין אלפי בכירים לאורך שנים, שנהנים מפנסיה לכל החיים מרגע פרישתם ובתנאים הרבה יותר טובים ממנו (כמו ח"כים שצברו 4% לשנה ובכירים במערכת המשפט שחלקם פרשו לקראת גיל 50 עם פנסיות של 40-50 אלף שקל), בדיוק כמו בצבא, אף שבכירי האוצר תוקפים בשצף קצף את התנאים החריגים של בעלי הפנסיות התקציביות בצבא. הם נהנים בדיוק מאותם תנאים ואף יותר (הרי הם לא לוחמים או תומכי לחימה).
3. בפנסיה התקציבית בצבא ובפנסיית הגישור הנהוגה היום יש לא מעט בעיות וגם לנו יש שפע של ביקורת עליה. נדמה לנו שלבו של איש אינו גס בלוחמים או בתומכי לחימה ששירתו את המדינה ומגיעים להם בהחלט תנאים עודפים. נדמה לנו שאיש אינו מתווכח על כך שהצבא צריך לשלם לאנשים טובים במקצועות אחרים (טכנולוגיים) כדי לשמור עליהם. אבל איש אינו יכול להבין מדוע כלכלן בצה"ל בדרגה בכירה פורש בגיל 45 או פחות ומתחיל לקבל פנסיה מרגע פרישתו. אבל הדוגמה של אמסלם היא בדיוק של כלכלן-משפטן, לא לוחם, שזכאי לאותם תנאים. עד היום הסיפור הזה "נעלם" מאור הזרקורים. במקביל, התקיימה מערכת הסתה משומנת נגד אנשי הקבע שנועדה להסיט את האש מקבוצה גדולה מאוד של בכירים. מדובר בנבחרי העם, שרים וח"כים לשעבר, מנהלים בכירים בבנק ישראל ובאוצר, בכירים במערכת המשפט ואנשי האקדמיה. אלו אותם בכירים שמטיפים לנו השכם והערב על הפנסיות המושחתות של הצבא, על התייעלות ועל תחרותיות, על חדשנות, על "פריון נמוך" ושאר הסיסמאות הקבועות והקליטות. ואלו בדיוק אותם בכירים שנהנים מאוד מ"פריון גבוה" בכל הנוגע לחבילות הפנסיות שלהם, שמגיעות ל-7-8-9-10 מיליון שקל ואף יותר, המגמדות את הפנסיות הצה"ליות הממוצעות. הם מגיעים לפנסיות שלעומתן הממוצע הצה"לי מחוויר - עד 7-8 מיליוני שקלים ואף יותר, כ-10 מיליון שקל.
4. אומרים לנו שכל התנאים הללו הם "על פי חוק", שהם "זכות קניינית", אבל להבנתנו הם חוקים שנתפרים לפי מידתם של אנשים מסוימים, שמארגנים לעצמם את החוקים. זו השחיתות החוקית במיטבה, שמביאה איתה גם את הצביעות.