החשש מלצאת קמצן - הופך אותנו לפזרנים

זה מכבר קיבלה ה"קמצנות" סטיגמה של תכונת אופי הנחשבת לרעה ביותר מבין כל התכונות הבעייתיות האפשריות באופיו של אדם. נסו לשאול נשים מה התכונה הרעה ביותר ביותר במערכות יחסים – וללא ספק תגלו שקמצנות היא האם המלכה של כל התכונות הרעות. בקשו מעובדים לאפיין את קווי האישיות של הבוס הרע – והרבה מעל כולם יתנשא התואר "קמצן".

הפחד מכך שתדבק בנו סטיגמה של "קמצן", גורמת ללא מעט אנשים לקבל החלטות לא הגיוניות - ובלבד שלא ייחשבו לקמצנים. כך קורה שכל חשיבה על חיסכון, שיקולים כלכליים או בחירה מושכלת בין אפשרויות שונות, מפנה את מקומה מיידית לפחד הקמאי שמא החסכנות תוגדר כקמצנות, ותסיים באחת את התקווה למצוא שידוך מוצלח, בוס טוב לבב או סתם לאזן את החשבון בבנק.

בעידודן של הפרסומות נהפכה דווקא הפזרנות לתכונה מוערכת. עשית מה שבא לך בלי להביא בחשבון את התוצאות הכלכליות? שילמת מחיר מופקע ומוגזם על רכישת "מותגים"? מייד שודרגת לגזרת האיש שנהנה מהחיים - וזה כבר מיתוג שונה לחלוטין מקמצן עלוב.

למי שבכל זאת תוהה אם באמת יש הבדל בין קמצן לבין חסכן, נסביר מיד שיש – ושההבדל ביניהם אפילו גדול. קמצן הוא אותו האיש שרואה בכסף מטרה בפני עצמה. החסכן, לעומתו, רואה בכסף אמצעי שנועד לאפשר לו ליהנות מהחיים. קמצן הוא אדם שמונע מעצמו ומסביבתו את הנאות החיים - גם כשחשבון הבנק שלו מפוצץ מקופת מזומנים זמינה. החסכן שוקל בהגיון על מה הוא מוציא את הכסף ובוחר היכן להשקיע אותו, כדי שיוכל ליהנות ממקסימום האפשרויות שהכסף מאפשר. קמצן הוא אותו חבר פתטי שלכם, זה שבוחר לחוש לשירותים דקה לפני הגשת החשבון במסעדה, ושב לשולחן רק כשהוא בטוח לחלוטין שהחשבון שולם מבלי שנאלץ להיפרד משקל.

הבעיה היא שהפחד מכך שנוגדר כקמצנים פתטיים, גורמת לנו לא פעם לבטל כל חשיבה הגיונית על חיסכון וחסכנות, גם כשהעושק זועק לשמים. נבחן לדוגמה רכישה יומיומית כמו חלב: חלב בקרטון עולה שקל אחד יותר ליחידה, בהשוואה לחלב בשקית. אם תסתכלו באיזה חלב משתמשים בבתי קפה או בחנויות הנוחות בתחנות התדלוק, תוכלו לראות כי כולם, ללא יוצא מן הכלל, מכינים את החלב המוקצף לקפה ההפוך מתוך חלב בשקית. הסיבה לכך פשוטה: הם עסק ולפיכך הם בודקים את עצמם כל הזמן במונחים כלכליים. לעומת בתי הקפה, יש כל כך הרבה בתים שרוכשים קרטוני חלב בלבד, ומתבוננים בשקיות החלב "הדוחות" לטענתם, כאילו הן-הן ההגדרה האולטימטיבית ל"קמצנות" ול"שימוש לא נוח". אם מדובר בבתים שבהם יש גם ילדים שצורכים קורנפלקס, אפשר להגיע בקלות לשבעה או שמונה ליטרים של חלב בשבוע. עכשיו רק כדאי לזכור שלאותם הורים שאוסרים על כניסתן של שקיות חלב לביתם, אין כל בעיה לעצור בתחנת דלק ולקחת לעצמם קפה הפוך עם חלב שנמזג הישר משקית פלסטיק "דוחה".

אף שלא מעט טענות נשמעות על מחירי הירקות והפירות היקרים בארץ, קשה לי לזכור מתי בפעם האחרונה שילמתי על עגבניות, מלפפונים, גזר ובצל יותר מ-3.9 שקלים לקילו. מחירי הירקות בארץ עדיין נמוכים, לדעתי, ובלבד שעורכים את הרכישות עם טיפ-טיפה היגיון. איך עושים זאת? פשוט מאוד: נוסעים מחוץ למרכזי הערים, ונותנים עדיפות ברורה לרכישות ברשתות דיסקאונט, שפועלות בצמידות לסופרמרקטים אחרים. אמנם צריך להשקיע עוד כמה דקות נסיעה, כדי לצאת מהעיר למרכזי הקניות, אבל זה משתלם - ובגדול.

מי שחושש מסטיגמה של קמצנות יאמר: "הזמן שלי שווה יותר"; החסכן לעומתו ייקח את הילד בשעות הערב, כשהזמן שלו כבר לא שווה אגורה שחוקה, ייתן לו לבחור מלפפונים, יעניק לו זמן איכות בסופר, יקנה לו ממתק אחד, ועל הדרך גם ילמד אותו שיעור על כלכלת בית וגבולות. ומה יעשה הבזבזן? יילך למכולת פעם ביומיים-שלושה וממש לא יבין למה מנהל הבנק מתקשר אליו לעתים כה תכופות.

אחד המקומות הבולטים לבדיקת היותך קמצן, חסכן או בזבזן היא סיום ארוחה משותפת במסעדה. לקמצן תמיד חסר כסף קטן, ואיכשהו תמיד צריך להשלים לו את סכום התשלום. החסכן יקפיד להשאיר 10% טיפ, ואולי אף יוסיף שקל לעיגול, ואילו הבזבזן, שחי בפחד מתמיד שמא באמת ייראה קמצן – ישאיר טיפ של 20% או 20 שקל, כדי שלפחות בעיני עצמו ייראה "גביר" למשך 20 שניות. להבנתי, אחרי שהחשבון הכולל של השולחן במסעדה מגיע לאזור של 500-1,000 שקל - וממש לא מסובך להגיע לסכום הזה במפגש של כמה סועדים – טיפ שהוא גבוה מ-50 שקלים, ממש לא משאיר לי את הצורך להיראות "מלך הטיפים". ומה הבזבזן יעשה? כרגיל, ישים 20% טיפ ואחר כך יבכה על יוקר המחייה ויאשים את הממשלה.

אין ספק שהרצון במיתוג ובייחוס חברתי, הם הגורם מספר 1 של יוקר המחיה. האשמה העיקרית ביוקר המחייה היא בנו, ולא בחברות שמנצלות את כוחן. ייצר הבזבזנות, הביטחון ש"מגיע לי" והרדיפה אחר ה"פינוק", תורמים רבות לעליית כוחם של מונופולים. במקום להתעקש על כך שכל פריט שנרכוש יהיה מותג, מוטב לזכור שעל פי רוב אין לנו מושג אם המוצר שצרכנו באמת טוב יותר או שווה את מחירו המופקע. במדינות יותר חסכניות, למשל גרמניה והולנד, פשוט פחות יקר. היצרנים יודעים כי אם הם יעלו את המחיר, אולי הצרכנים יעדיפו לעבור למותג אחר.

אם עדיין לא החלטתם היכן אתם נמצאים על הקשת הצרכנית – תשאלו את עצמכם את השאלה הבאה: בהנחה שאין לכם כל בעיית זמן ושכל סופי השבוע שלכם פנויים, האם תעדיפו לצאת לשלושה טיולים בשנה - פריז, ברלין ורומא – בטיסת לואו-קוסט עם קונקשין וללון בדירת AIRBNB; או לחלופין תעדיפו שתי נסיעות בשנה בטיסה ישירה, מלונות של שלושה כוכבים – ושרומא תחכה? המחיר של שתי החלופות האלה דומה. החסכן יעדיף בגט פריזאי, מוזיאון ברלינאי ושוטטות ברומא, על פני דקדקנות באיכות הטיסה וסידורי המיטה במלון. מה הבחירה שלי בדילמה הזו בטח כבר הבנתם. עכשיו רק נותר לכם לבדוק איפה אתם.