פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לעודד השכלה גבוהה - גם בשירות המדינה

      אם למדנו לדרוש מנושאי משרה בשירות הציבורי להציג תואר אקדמאי, מדוע הלימודים נותרים כדרישת סף - אבל הם אינם באים לידי ביטוי באף הבט אחר של הקריירה, במיוחד לא בשכר?

      כניסה לפקולטת מדעי הרוח באוניברסיטת ת"א (אורי לנץ)
      אוניברסיטת תל אביב (תצלום: אורי לנץ)

      קמפיין חמש היחידות במתמטיקה, שמוביל משרד החינוך, הוא דוגמה נוספת לחשיבות הגדולה שמייחסת החברה הישראלית לחינוך הגבוה. המסר של הקמפיין לצעירים ישראלים הוא שתעודת בגרות חזקה וקריירה אקדמית משתלמים לאדם ולחברה גם יחד.

      משרד החינוך צודק. הזינוק הכלכלי של שנות ה-90 התרחש לא מעט בזכות העלייה של אוכלוסייה משכילה לארץ יחד עם זינוק במספר האקדמאים בעקבות הקמת המכללות.

      בישראל אין מכרות זהב, שדות נפט או תעשייה כבדה, אבל כל עוד יהיו לנו עובדים חדשים בעלי השכלה גבוהה, עתיד המשק הישראלי נראה מבטיח. הבעיה היחידה היא שכשזה מגיע למעסיק הגדול במשק, המדינה, עידוד ההשכלה הגבוהה נעצר.

      דווקא בשירות המדינה, שם קיימת העדפה ברורה לאקדמאים, הדבר אינו מתבטא כלל בשכר ובתנאי ההעסקה. בניגוד לשוק הפרטי שיודע לעודד השתלמויות, לימודים ותארים מתקדמים, ומתגמל עובד ככל שהשכלתו נרחבת יותר, המדינה אינה יוצרת מסלולים לפיתוח ולהעצמה של אקדמאים ואינה מחזקת את הקשר בין ההשכלה הגבוהה לקידום המקצועי.

      אמנם, לאחרונה החלה נציבות שירות המדינה ברפורמה שמטרתה לאתר את העובדים בעלי כישורי ניהול ולהכשיר אותם לתפקידים בכירים, אולם צעירים המגיעים לשירות הציבורי יודעים שהלימודים הגבוהים הם לא יותר משורה בקורות החיים או תנאי סף למשרה ובוודאי שלא ערובה לשכר גבוה. ההשכלה הגבוהה אינה חלק מהקריירה המקצועית.

      אקדמאים, ובמיוחד כאלו שהמשיכו לתארים מתקדמים, מכירים טוב יותר את הרקע לתפקיד שהם ממלאים, הם מעורים בהתפתחויות המחקריות האחרונות והם מבינים את ההקשר הרחב שבו עמיתיהם לעבודה פועלים. לאקדמאים יש ניסיון טוב בשילוב בין הרקע התיאורטי לפרקטי, בעמידה במשימות ובהתמדה.

      אין זה מקרה שכל מעסיק בוחן לצד הניסיון המקצועי את הרקע האקדמי של המועמד לתפקיד, ויש משרות רבות שלא ניתן להתמודד עליהן ללא תואר אקדמי. אז אם למדנו לדרוש מדרגים מסוימים או ממועמדים במכרזים להציג תואר אקדמאי, מדוע הלימודים נותרים כדרישת סף למשרות מסוימות, אבל הם אינם באים לידי ביטוי באף הבט אחר של הקריירה, במיוחד לא בשכר?

      רעיונות יצירתיים כמו תגמול אקדמאיים בגין המשך לימודים לאורך כל הקריירה, הרחבת הידע, שיפור המיומנויות ועדכון בתחומים המקצועיים של העובדים נתקלים בהתנגדות בלתי מוסברת של האוצר, למרות שברור שהראשונים שירוויחו מהערך המוסף של לימודי העובד הם המעסיקים.

      אנחנו שומעים חדשות לבקרים תלונות על הקושי של השירות הציבורי, כמעסיק, להתמודד מול השוק הפרטי, אולם איננו נותנים את הדעת על הסיבות לתופעות האלו. ברור שאם המדינה הייתה מתגמלת השכלה בשכר הולם ובאפיקי קידום יוצרי מוטיבציה, אקדמאים רבים יותר היו מגיעים לשירות הציבורי ונשארים בו.

      עוצמתה של המדינה מאפשרת לה לחולל שינויים דרמטיים באמצעות החלטות מנהלתיות, ללא צורך בחקיקה ראשית או קמפיינים יקרים. אם המדינה בוחרת שלא להעסיק עובדי קבלן, היא תורמת לצמצום התופעה לכל רוחבה של המערכת. אם המדינה תכיר בערך המוסף של עובד אקדמאי מקצועי ותשפר את שכרו, היא תביא לעליית שכר גם בשוק הפרטי (המתחרה של המדינה על העובדים המקצועיים). אם המדינה תתגמל אקדמאים ותעודד השכלה, כל המשק יהפוך משכיל ומיומן יותר.

      המסקנה ברורה: לישראל נדרשת רפורמה מקיפה בשירות הציבורי, לא רק כזו שמטרתה לאתר עובדים מוכשרים, אלא כזו שתעודד השכלה גבוהה ותארים מתקדמים בכל התפקידים והדרגים. למהלך שכזה תהיה השלכה דרמטית על ההון האנושי בישראל, והשפעותיו יורגשו שנים ועשורים קדימה בכל המגזרים והענפים.

      ההשקעה הכלכלית בעובדים ובהשכלתם תיתרגם ליעילות, להגברת התפוקה לעובד ולעידוד הצמיחה במשק הישראלי כולו. כח האדם הוא אחד מ"משאבי הטבע" המשמעותיים של החברה הישראלית. השקעה בו היום היא תנאי הכרחי לרווחה כלכלית מחר.

      הכותבת היא יו"ר הסתדרות המח"ר (אקדמאים במדעי החברה והרוח)