היהלום נוצץ - התעשייה פחות: מבט מבפנים על ענף היהלומים

כל היהלומנים עשירים? זו קונספציה שגויה. רק קומץ קטן מצליח באמת להתעשר. כל היתר מצליח להתפרנס בדיוק כמו יתר העובדים בתעשיות השונות. זהו ענף סבוך, משפחתי, מקצועי, סגור, מרתק, סודי, עשיר וקטן, ומי שלא חלק ממנו לא מבין אותו".

את הדברים הללו אמר לי סבי, היהלומן הבלגי הרמן לאוב, שנחשב אחד היהלומנים המוכרים בתעשייה העולמית. סדרת הכתבות ש"גלובס" מתחיל בה תנסה לפזר מעט את מסך הערפל הנסוך על התעשייה.

האסוציאציה הראשונה שוודאי תעלה בראשו של אדם מהיישוב למשמע הצירוף "תעשיית היהלומים" היא יהלומי דמים, בעיקר בעקבות סרטם של האחים וורנר "לגעת ביהלום" שיצא בדצמבר 2006 בכיכובו של ליאונרדו דיקפריו, המגלם כורה יהלומים באפריקה. הסרט עוסק במתרחש מאחורי הקלעים של תעשיית היהלומים ומציג מציאות של ניצול ילדים מחפיר, פשע, מימון כספי סמים והלבנת הון באמצעות סחר ביהלומים. פני גארת, שהיה באותה עת מנכ"ל מונופול היהלומים האנגלו-אפריקאי דה-בירס, היה מודע לנזק התדמיתי שהסרט עלול לעשות והצהיר שהחברה מתכוונת לצאת בקמפיין בהשקעה של כ-15 מיליון דולר נגדו. "אם מישהו בחדר הזה חושב שהסרט הזה הוא לא בעיה מבחינתנו, הוא לא מבין מה מסמל יהלום. אנשים קונים יהלומים לא כי הם נוצצים, אלא כי הם חלק מחלום, בגלל הערכים שהם מייחסים ליהלום", אמר אז.

הפרשה האחרונה שהתפוצצה, באפריל השנה, של היהלומן חנן אברמוביץ, החשוד בנטילת כספים בשווי עשרות מיליוני דולרים, ופרשת הבנק המחתרתי שנחשפה לפני ארבע שנים, ודאי לא הוסיפו לתדמית הבעייתית. בתחילת 2012, נזכיר, פורסם כי המשטרה חשפה בנק מחתרתי שפעל במתחם הבורסה ברמת גן וניהל במשך שנים פעילות פיננסית של מתן הלוואות, העברת כספים לחו"ל, ניכיון צ'קים והמרות מט"ח בהיקפים של מיליארד שקל - בלי לדווח לרשויות ובמסווה של ביצוע עסקאות יהלומים פיקטיביות.

"פרשות מצערות כאלה, אף שהן לא צריכות לקרות, הן קורות. בכל מקום יש נוכלים, תמיד היו ותמיד יהיו", אומר לאוב, "רק שבניגוד לתעשיות אחרות, את התעשייה הזאת אופפת עננת מסתורין, שהיא היופי שבתעשיית היהלומים, אך גם המשקולת שמכבידה עליה".

בעמודים הבאים, ננסה להתחקות אחר שרשרת הייצור של היהלומים ולהבין איך התעשייה הזאת עובדת באמת.

75 מיליארד דולר, זהו פחות או יותר שווי תכשיטי היהלומים שנמכרו בשנת 2015 בחנויות התכשיטים מסביב לעולם. 15.5 מיליארד דולר, זהו השווי המוערך של יהלומי הגלם שהופקו בשנה זו מהמכרות, לאחר שחברות הכרייה השקיעו בחיפושים כ-6.5 מיליארד דולר. כדי להבין את הפער העצום בין עלות החיפושים, שווי היהלומים שהוצאו מהמכרה ושווי היהלומים שנמכרו לצרכנים, יש לחזור להתחלה, וההתחלה היא בדה-בירס.

"יהלומים ככל הנראה נמצאו בהודו כבר במאה השביעית או השמינית לפני הספירה, וההודים חשבו שיהלומים גדלים באדמה כמו דברים אחרים", מספר לאוב ומוסיף כי מאז ומעולם היו הרבה אגדות וסיפורים על אבני החן הנוצצות, ובהם האגדה על אלכסנדר הגדול שנכנס למנהרה עם יהלומים ששמרו עליה שני נחשים וסיפורו של סינבד המלח שהפליג לאזור שהוא חשב שמלא ביהלומים. גם סיפוריהם של מרקו פולו ושל הרודוטוס היווני שזורים ביהלומים.

ואולם, הפקה מסחרית ראשונה ומתועדת של יהלומים התחילה בדרום אפריקה ב-1870. אז מכר חוואי אפריקאי בשם יוהנס ניקולס דה-ביר שטח שנמצא מצפון לקייפטאון לכמה משקיעים, ובראשם ססיל ג'ון רודס. השטח נמכר תמורת 6,000 ליש"ט. בהמשך הקים רודס את החברה דה-בירס, על שם אותו חוואי, ועם השנים הוא קנה חוות נוספות, ובהן קימברלי, שהחזיקה מכרה גדול בעיירה סמוכה. אז הפכה דה-בירס למונופול עולמי בתחום הפקת היהלומים.

כעבור עשרות שנים, הגיע ארנסט אופנהיימר, בנו של סוחר סיגרים יהודי ממולח, לדרום אפריקה לעבוד במשרד המכרה, וב-1912, בהיותו בן 32, נבחר לעמוד בראש עיירת קימברלי. ב-1929, לאחר שצבר ידע רב ביהלומים, נבחר ליו"ר חברת דה-בירס. במשך 85 שנה החזיקה המ שפחה בחברה, עד שהנכד ניקי אופנהיימר מכר ב-2012 את השליטה לקבוצת Anglo American תמורת 5.1 מיליארד דולר במזומן. אנליסטים ב"פורבס" העריכו כי ההחלטה למכור נבעה בין היתר מכך שאין במשפחה יורש בלעדי.

"ההיסטוריה של ענף היהלומים היא ההיסטוריה של דה-בירס ושל משפחת אופנהיימר", אומר לאוב ומספר כי במשך עשרות שנים שלטה המשפחה ביד רמה בענף היהלומים העולמי. החברה הסכימה למכור את היהלומים רק בקופסאות שמכילות כמות מסוימת של יהלומים, רק לכמה עשרות לקוחות קבועים מראש ורק במחיר שהיא נוקבת. עשר פעמים בשנה מגיעים הלקוחות אל משרדי החברה בלונדון לראות את הסחורה, ומשם היא נשלחת אל מדינת היעד. כך קיבלו הלקוחות של דה-בירס את הכינוי "בעלי סייט" (Sight באנגלית).

"המדיניות של דה-בירס היא למעשה מדיניות של 'Take it or leave it'. מחזיקי הסייט יכולים להחליט שהם לא לוקחים את הסחורה אם הם חושבים שהמחיר גבוהה מדי, אך זה קורה רק לעתים נדירות מאוד", אומר לאוב. "בדה-בירס רואים את זה בעין לא יפה, ואם אתה מחזיר את הסחורה כמה פעמים, כבר משחררים אותך ומוצאים לקוחות אחרים. הם יודעים כמובן שזו לא בעיה מבחינתם כי רבים וטובים עומדים בתור".

בשנות ה-30 התגלו ברוסיה 500 מצבורי יהלומים, והייתה תקווה שתיווצר לדה-בירס תחרות, אך המונופול כרת ברית עם הממשלה הסובייטית למכור את כל יהלומי הגלם דרך ארגון המכירות המרכזי שלו, וכשהחלו להפיק יהלומים במדינות כמו אוסטרליה, קנדה או בוטסואנה, רכשה דה-בירס עודפי היצע ממכרות באפריקה. כשהביקוש ליהלומים ירד, צמצמה דה-בירס את המכירות ואחסנה את היהלומים במלאי. כך, למעשה, מכרה דה-בירס לתעשייה יהלומים בסך 13.3 מיליארד דולר בלבד ב-2015. את יתר ה-2.2 מיליארד היא שמרה במלאי.

לאורך השנים היו כמה נפילות במחיר, למשל כשהחלה ההפקה מהמכרה הענק באוסטרליה או בעת המשבר הכלכלי של 2008, אז ירדו מחירי הגלם בעשרות אחוזים, אך באופן כללי המחירים מטפסים באופן עקבי יחסי, שוב, בזכות השליטה של דה-בירס. כיום אחראיות ענקיות הכרייה דה-בירס ואלרוסה הרוסית על 70% מהפקת היהלומים בעולם; ריו טינטו ו-BHP Biliiiton האוסטרליות על כ-15%, ויתר המפיקות הקטנות יותר, ובהן יהלומי פטרה והארי וינסטון, אחראיות על 15% הנותרים.

"התחרות נמוכה מאוד והרווחים גבוהים בהתאם", אומר לאוב. "חברות הכרייה הן המקום שבו הכול מתחיל. הן יודעות זאת ומנצלות זאת היטב". ואכן, ניתוח של חברת הייעוץ הבינלאומית ביין אנד קומפני מראה כי התשואות בחברות האלו נעות בין 22% ל-26%. בכיר באחת מחברות הפקת היהלומים הגדולות שהגיע ל"שבוע הגלם" שקיימה הבורסה ברמת גן במאי השנה מסביר את הרווחים הגבוהים בכך ש"מגזר החיפוש וההפקה הוא המסוכן ביותר", כפי שנהוג לומר על מגזר הגז הטבעי. לדבריו, "חיפושים יכולים לקחת שנים ללא ודאות למצוא משהו, ומרגע שהתגלה מרבץ יהלומים ועד רגע ההפקה יכולים לעבור גם 8-9 שנים. לפעמים יותר". הוא מוסיף, כי "גם כאשר חברה מוצאת סלעי קימברלייט (סלעים וולקניים העשויים להכיל יהלומים - ה"כ) הסיכוי שיהיה ניתן להפיק מהם יהלומים באופן מסחרי הוא 1%-2%".

"החוכמה היא לקבל נתח מהעוגה הזאת, לקבל את היהלומים מהמפיקים", ממשיך לאוב. "זה לא כמו בית שאתה יכול תמיד להביא עוד לבנים. כמות היהלומים המופקת בשנה היא מוגבלת, והקושי הוא להשיג אותם. למכור זה פחות קשה בגלל הנדירות של היהלומים".

לאוב (92), שהחזיק במשרדים באנטוורפן ובלונדון, מספר כיצד הצליח להשיג אחד משישה רישיונות קנייה של יהלומים שפרסמה ממשלת גאנה בשנות ה-50 באמצעות "קשרים עם משרד התעשייה והמסחר". כעבור כמה שנים, כשממשלת גאנה חייבה את ה"קרן המאוחדת של אפריקה", שהחזיקה שם מכרה, למכור את היהלומים שלה לבעלי הרישיונות במקום לדה-בירס, הצליח לאוב להתחבר ולהתחבב על המנכ"ל, לאחר ששילם לפקידה בשדה התעופה 10 פאונד ("שהיה נחשב אז כסף") כדי שתגלה לו לאן עומד המנכ"ל לטוס ובאיזה מושב הוא יושב ("שדרגתי מביזנס למחלקה ראשונה כדי לשבת קרוב אליו"). "שכנעתי אותו לעשות איתי הסכם חשאי שלפיו קודם כול הוא ימכור לי נתח מהיהלומים, ורק אחר כך יחלק את יהלומי הגלם שווה בשווה בין כל בעלי הרישיונות, והוא היה מרוצה. שילמתי לו עבור היהלומים פי שניים מכפי שהוא קיבל מדה-בירס. כי שוב, הרעיון הוא לקבל נתח מהעוגה".

כיום, 14 ישראלים נחשבים בעלי סייט של חברות ההפקה הגדולות וכך זוכים לקבל "נתח מהעוגה". בני שטיינמץ, לב לבייב, סער עתיד ויצחק ניסנוב, למשל, הם בעלי סייט של אלרוסה. ניסנוב הוא הישראלי היחיד שיש לו סייט גם מריו טינטו, ועתיד הוא בעל הסייט היחיד של דומיניון הקנדית. כל היתר הם בעלי סייט של דה-בירס. על פי נתוני המפקח על היהלומים במשרד הכלכלה, ב-2015 ייבאו 14 הישראלים יהלומי גלם בשווי של כ-840 מיליון דולר מתוך 2.8 מיליארד דולר של יהלומי גלם שיובאו לישראל סך הכול, כלומר 30%. נציין כי בשנים האחרונות מוכרות חברות ההפקה חלק מהיהלומים שלהם בשיטת המכרזים ולא רק בחוזים ארוכי טווח.

לאחר שהופקו ונמכרו לתעשי יה, מתחיל תהליך חיתוך וליטוש היהלומים, מה שמכונה "ייצור יהלומים". יהלומנים במרכזי הייצור בכל העולם (המרכזים העיקריים הם בלגיה, ניו יורק, ישראל, הודו וסין) מקבלים את יהלומי הגלם (בין אם ישירות מהמפיקות ובין אם במסחר), ובאמצעות טכנולוגיות שרובן ישראליות הופכים אותם ליהלומים כפי שאנו מכירים אותם - מבריקים, נוצצים ובעלי צורה. בסופו של דבר, יהיה היהלום המלוטש קטן בכ-50% מגודל יהלום הגלם.

רובנו יודעים שערך היהלום נקבע בהתאם לכמות הקראט שבו, אך יש שלושה קריטריונים נוספים בקביעת הערך: צבע, שקיפות וחיתוך (ארבעת ה-C: cut, clarity, color and carat, ראו מסגרת בעמ' 6). בכל קטגוריה של יהלומים יש תתי-קטגוריה, כך שמרגע שהיהלומים יוצאים מהמכרה ועד הרגע שהם נמכרים כתכשיט הם מחולקים ליותר מ-18 אלף קטגוריות שונות. כך, יהלום של קראט אחד יכול לעלות 200 דולר וגם 25 אלף דולר, בהתאם למאפיינים שלו.

"לכן עבודת הייצור היא חשובה מעין כמוה. יש הרבה דרכים לחתוך וללטש יהלום, אך רק אחת מהן תהיה האופטימלית ביותר, רק אחת תשיג את הערך הגבוה ביותר עבור היהלום", אומר לאוב ומוסיף כי פעולת הליטוש יכולה לארוך כמה שעות וגם כמה חודשים, כפי שהיה במקרה של יהלום קוליגן האגדי שהתגלה ב-1905 בדרום אפריקה. לאור גודלו של היהלום, 3,106 קראט (621 גרם), נדרש למלטש הנודע ג'וסף אשלר חצי שנה עד שהחליט כיצד לחתוך את היהלום ושנה נוספת לבצע את החיתוך עצמו. בסופו של דבר הוחלט על חיתוך היהלום לשלושה חלקים גדולים, תשעה חלקים קטנים יותר ו-92 יהלומים קטנים. היהלום הגדול לוטש לצורת טיפה ושובץ בראש שרביט המלוכה הבריטי. לפי אחת הסקירות של חברת ההשקעות הבינלאומית Carmark Securities, אף שרק 5% מיהלומי הגלם גדולים משני קראט, הם אחראיים ל-50% מהכנסות הענף.

"פה כבר אין כסף", טוען לאוב, "רק מעטים מצליחים באמת להתעשר מייצור וסחר ביהלומים. אולי אלה שיש להם חברות ייצור גדולות, כוח עבודה זול או גישה לחומרי גלם טובים. הרווחים פה הם נמוכים מאוד". נשיא הבורסה ברמת גן, יורם דבש, מודה שסקטור הייצור נמצא במצב לא קל, כי במרוצת השנים עבר ייצור היהלומים למזרח (היום כ-90% מהיהלומים מיוצרים בסין ובהודו), מה שכמובן פגע בבורסה, ומאז המשבר של 2008 בכל שנה פושטות את הרגל כמה חברות.

אכן, משרדים רבים בבורסה נותרו ריקים, ואולם הבורסה, שבו מתבצעת עיקר הפעילות המסחרית של היהלומנים, חצי ריק. בעוד שמחירי הנדל"ן בישראל רק עולים, ערך הנדל"ן בבורסה ירד בשנתיים האחרונות ב-20%-30%.

עם זאת, דבש אופטימי. לטענתו, "אנחנו לא יכולים להתחרות בשכר של ההודים, אבל כן בידע, באיכות, בניסיון ובטכנולוגיה שלהם". הוא מוסיף כי גם אבנים שמיוצרות בהודו עוברות לעתים דרך ישראל לליטוש וניקוי אחרונים, וכי ישראל מנסה היום להתמקד בייצור ובמסחר של אבנים גדולות.

לפי נתוני משרד המפקח על היהלומים במשרד הכלכלה, ייצוא היהלומים מישראל ירד אמנם באופן משמעותי (2.2 מיליארד דולר ב-2015 לעומת 3.1 מיליארד ב-2014, ירידה של 28.3%; 5 מיליארד דולר של ייצוא מלוטש ב-2015 לעומת 6.26 ב-2014, ירידה של 20.3%), אך העלות לקראט גבוהה פי שניים ויותר. כלומר, ישראל מייצרת ומייצאת פחות יהלומים, אך מתעסקת ביהלומים גדולים יותר. בשבוע יהלומי הגלם, למשל, הוצגה אבן של 245 קראט בשווי 12 מיליון דולר ושתי אבנים ורודות גדולות (18.35 קראט, 32.33 קראט) בשווי עשרות מיליוני דולרים. דבש מציין כי בקרוב גם תגיע לישראל אבן בגודל 1,100 קראט שנחשבת השנייה בגודלה ונאמדת ב-70 מיליון דולר.

כך או כך, ב-2015 מכר סקטור הייצור והמסחר העולמי ליצרני התכשיטים יהלומים בכ-18.7 מיליארד דולר. בשנים האחרונות עומדים שולי הרווח של סקטור זה בכללותו על ממוצע של 2%-3%, וב-2015 התשואה בו כבר הייתה אפסית. כפי שהגדיר זאת אחד המממנים העיקריים של תעשיית היהלומים, הבנק ההולנדי ABN AMRO, "סקטור ייצור היהלומים עבר למשחק סכום אפס". גם יהלומנים רבים אומרים ש"הענף במשבר".

לא רק יצרני היהלומים עוברים לסין ולהודו, גם יצרניות התכשיטים, שבין הגדולות שבהן ניתן למנות את ג'יטאנג'אלי, קריסטל, רוזי בלו וצאו סנג סנג, גילו את קסמו של כוח העבודה הזול. מעבר לכך, ייצור במדינות אלה חוסך את עלות משלוח היהלומים המאובטח, שעשוי להגיע ל-2,000 דולר. אנליסטים מעריכים כי שולי הרווח של הסקטור הזה עומדים על 3%-5% והיצרניות מוכרות את התכשיטים הלאה לתחנה האחרונה בכ-35 מיליארד דולר.

התחנה האחרונה היא כמובן חנויות מותגי היוקרה (למשל טיפאני וקרטייה) והקמעונאיות הגדולות (למשל וולמארט ותאגיד הארי וינסטון). בעקבות המשבר הכלכלי העולמי שולי הרווח של חנויות אלה ירדו מעט ב-2015, אך לא שמעו שם על "משבר". למעט בעת השפל הכלכלי הגדול של 2009, שהשפיע על קניית תכשיטי יהלומים מסביב לעולם (73 מיליארד דולר ב-2007 לעומת 59 מיליארד ב-2009), המכירות עולות באופן עקבי וב-2015 הן הגיעו כאמור ל-75 מיליארד דולר. ארה"ב היא המובילה בקניית תכשיטי יהלומים, ואחריה סין.

מתחם בורסת היהלומים ברמת גן נפרש על שטח של 80 אלף קמ"ר וכולל ארבעה בניינים המחוברים בגשרים. זהו אחד המתחמים הכי מאובטחים במדינה: מצלמות פנימיות פועלות 24 שעות ביממה, אדם זר יכול להיכנס רק עם הזמנה מראש, ובכניסה יש להשאיר תעודת זהות, להצטלם, ולהותיר לא טביעת אצבע אחת, אלא שתיים.

בעולם הזה אין חוזים, עסקאות בכתב או ביטחונות. העסקאות כולן, בין אם מדובר בעסקה בשווי של כמה אלפי דולרים ובין אם בעסקה של מאות אלפי דולרים, נסגרות בלחיצת יד מלווה באמירה "מזל וברכה". כיוון שאין חוזים, גם אין עורכי דין או בתי משפט. מחלוקות נפתרת בבוררות פנימית המנוהלת בידי יהלומנים אחרים.

זהו ענף "משפחתי", "סגור" ו"קטן", כפי שתיאר אותו לאוב. 2,800 החברים בבורסה ברמת גן עושים עסקים זה עם זה (או עשו בעבר), שמעו זה על זה ויודעים באיזה בניין כל אחד מהם יושב. כדי להבין עד כמה העולם הזה קטן, ביום שבו התפוצצה פרשת אברמוביץ, לאוב כבר היה בקיא בכל הפרטים. מתברר כי שמו ותמונתו של אברמוביץ נתלו באולם הבורסה באנטוורפן כמו גם בכל בורסות היהלומים בעולם. כיוון שלאוב לא הגיע באותו היום למועדון, התקשרו אליו שלושה חברים שונים לספר לו. "זה עולם שמבוסס על אמון. ברגע שאין לך אמון אין לך כלום", אומר לאוב ומוסיף כי "כולם צריכים לדעת מעכשיו לא לעשות איתו עסקים".

וכדי להמחיש עד כמה העולם הזה משפחתי, נציין שנשיא הבורסה עצמו מעסיק את אחותו כמנהלת המכירות בסניף החברה שלו בישראל ואת דודו כאחראי על הכספים, את האחיינית שלו בסניף החברה בהונג קונג, ואת בן דודו בניו יורק. "זה ענף משפחתי שקשה להיכנס אליו ובצדק", אומר דבש, "בקופסה אחת קטנה יש מיליוני דולרים, ובקלות ניתן לגנוב ממך כמה אלפים בלי שבכלל תשים לב. אתה צריך לסמוך על מי שעובד איתך בעיניים עצומות, ועל מי סומכים יותר מאשר על המשפחה?"

איך נכנסים בכל זאת למועדון היהלומים האקסקלוסיבי? לדברי דבש, כדי להתקבל כחבר בורסה צריך יהלומן להוכיח ניסיון של שבע שנים, להביא חמישה ממליצים שיחתמו על ערבות כספית בשווי 200 אלף דולר, לקנות מניה ב-100 אלף שקל ולעבור בדיקת פוליגרף. מי שעומד בתנאים מתקבל כחבר זמני בבורסה ולאחר מכן כחבר קבוע. דבש מספר כי לא מזמן היה חבר בורסה זמני שלא עמד בקודים האתיים של המוסד וחויב בקנס של 125 אלף דולר. לפי שעה מסרב היהלומן לשלם, ולטענת דבש, אם לא יעשה זאת בקרוב תישלל ממנו החברות.

ולמרות זאת, לבורסה וליהלומנים יש שם לא טוב, בלשון המעטה.

"נכון, פרשות כאלה ואחרות מצליחות לצבוע את הענף כולו. אך בפועל אלו שסורחים הם מעטים ויחידים שלא משקפים את היתר. תעשיית היהלומים, בניגוד לתעשיות אחרות, נמצאת כולה תחת קורת גג אחת במתחם הבורסה, אז אולי קל יותר להאשים את כולם. מעבר לזה, יש היום הרגשה בישראל שאם אתה מצליח אתה לא בסדר. אם נכנסת למשרד וראית פאר, אתה ישר חושד שמשהו לא טוב. לעומת זאת אם אתה נכנס למשרד והרהיט הוא בלוי, אז האדם בסדר. אנשים בישראל לא מפרגנים וזה מה שמאכזב אותי כאן. בארה"ב אם אתה נוסע למשל באוטו טוב מפרגנים לך, אבל פה זה כבר מפחיד לקנות מכונית יוקרה".

לטענת דבש, הדיסקרטיות והסגירות המאפיינות את תעשיית היהלומים אינן באות לידי ביטוי רק כלפי חוץ אלא גם בתוך התעשייה עצמה. "אם מישהי מטעמי תצטרך למשל ללכת למשרד של יהלומן אחר, היא לא תעלה לקומה שבה הוא יושב, אלא שתי קומות למעלה ומשם תרד שתי קומות ברגל, כדי שמי שנמצא איתה במעלית לא יראה על איזו קומה היא לוחצת ותבין עם מי אני עושה עסקים. בכלל, יש בדיחה בענף על שני יהלומנים שנפגשים בשדה תעופה. האחד שואל 'לאן אתה טס', והשני עונה לו 'עוד לא החלטתי'".