וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מי צריך בכלל שידור ציבורי?

אלי ציפורי

5.8.2016 / 16:25

עוד כמה מילים על הבאבא שוקן, דמוקרטיזציית התקשורת ומיתוס השידור הציבורי

נתניהו השיב לביקורת: "לא מנסה להשתלט על שוק התקשורת - ההפך הוא הנכון". לשכת העיתונות הממשלתית
בנימין נתניהו/לשכת העיתונות הממשלתית

שני המאמרים האחרונים שלנו על תאגיד השידור הציבורי ועל החונטה-קליקה התקשורתית, אחד מהם יחד עם פרשנית "גלובס" סטלה קורין ליבר, הציפה את שנינו במבול של תגובות, שהמסר שלהם היה אחיד להפליא: המשיכו לומר בגלוי מה שרבים חושבים אבל מפחדים להגיד, פן יבולע להם מהחונטה התקשורתית בראשות עמוס שוקן, מו"ל "הארץ-דה מרקר" וסגנו גיא רולניק. המשיכו ללכת נגד הזרם, על כל המשמעויות הנלוות לכך, המשיכו לא לחזור על המנטרות השגורות, המקובלות והמופצות לציבור באמצעות החונטה התקשורתית.

אז אנחנו ממשיכים, עם כמה תובנות על שוק התקשורת:

1.

הדיון על תאגיד השידור הציבורי, דיון שלא ממש מעניין את הציבור אבל בהחלט מעניין את הברנז'ה התקשורתית, הוא ממש לא מאבק על חופש ביטוי, דמוקרטיה וכל המילים הגבוהות הללו וחסרות התוכן. המאבק הוא על הגמוניה, רק על הגמוניה.

עד לפני כעשור או יותר מזה, קשה לשים את האצבע מתי בדיוק, התקשורת הייתה חד-גונית. לא היה בה כמעט פלורליזם, היה בה ניוון רעיוני, קיבעון מחשבתי וקרטל דעתני וכוחני שידע את כל התשובות עוד בטרם נשאלו השאלות. זה היה קרטל שהנהיג דיקטטורה של דעות, וזו הייתה דיקטטורה מהסוג הגרוע ביותר: דיקטטורה נאורה, ולמרבה הצער, בחלקיה, גם גזענית. זו הייתה דיקטטורה שהדירה אוכלוסיות שלמות: מאנשי ימין, דרך אנשי פריפריה ומזרחים ועד חרדים וחובשי כיפות סרוגות ואוכלוסיות נוספות. זו הייתה דיקטטורה שהעניקה לחבורה מאוד מסוימת, אליטיסטית, מצומצמת ומסוגרת לשלוט על המידע ועל תיווכו לציבור הרחב.

כך צמחו מפלצות של אגו, אנשי תקשורת שגם אצטדיון רמת גן לא יוכל להכיל את האגו של כל אחד מהם לבד. עד כדי כך האגו ושיכרון הכוח שלהם היה גדול, שהם חשבו שהם יכולים להפוך פוליטיקאים לקבלני הביצוע שלהם באמצעות המילה הכתובה או המשודרת, ביחסים של תן וק ח. זה עיוות קשה מאוד של הדמוקרטיה: אנשים שמעולם לא נבחרו בקלפי שלטו על פוליטיקאים ורגולטורים והפכו אותם למריונטות. רוצים מאמרים מתחנפים? בצעו בדיוק את מה שאנחנו רוצים. סוטים מהאג'נדה שלנו? נהפוך אתכם למושחתים.

הקרטל הדעתני והכוחני הזה נסדק ונשבר. הוא איבד את ההגמוניה. אט-אט התרחש המהפך. המהפך החל מדמוקרטיזציה של המידע והדעות ברשתות החברתיות; המהפך נמשך כאשר נכנסו כלי תקשורת חדשים; כלי התקשורת, הישנים והחדשים, החלו להיות הרבה יותר מאוזנים. לשיטתם של אנשים מסוימים, רק קצת יותר מאוזנים; הם השכילו להכניס אליהם אוכלוסיות שהודרו במשך עשורים ארוכים.

הפחדה והכפשה

קריסת המונופול הדעתני - שאת הביטוי הטוב ביותר שלה אפשר לראות בקריסה של 50% בתוך עשור בחשיפה של ה"הארץ דה מרקר" (אגב, כשהסקרים הללו שירתו אותם, לפני כעשור, הם השתמשו בהם במודעות ענק שלעגו למתחרים. פתאום היום אותם סקרים הם "לא אמינים" מבחינתם) - עשתה למונופול מה שכל תחרות עושה למונופול. היא הופכת אותו לשבט יותר כוחני, יותר מבוהל ויותר מסוגר. וכשהוא מתנהג כמו שבט כוחני, מבוהל ומסוגר הוא משתמש בשתי טקטיקות בולטות: הפחדה והכפשה, והתאגיד של שוקן את רולניק בהחלט רכש לו מומחיות בנושא.

הם מפחידים אותנו שהדמוקרטיה הישראלית וחופש הביטוי בדרך לחיסול ורק הם אלו שיצילו אותם, שישראל הפכה למדינת רשע, והגרוע מכול: הם פועלים כבר שנים, בשיטתיות, ברוע וברשעות, כדי להכפיש, במישרין או בעקיפין, באמצ עות קבלני משנה ובאמצעות מלחכי פנכה, כל כלי תקשורת שאינו חושב כמוהם (וזה, למעשה, כמעט כל כלי התקשורת מלבדם). הם מפקפקים ללא לאות ביושרה, באמינות ובמקצועיות של מאות עיתונאים.

הם משחירים אותם, הם מטילים בהם דופי, הם מרעילים ביחס אליהם, הם הופכים אותם למושחתים, למשרתים של אינטרסים זרים, לעיתונאים כנועים ועוד פראזות מטופשות. מי שחושב כמוהם מקבל מהם תעודת יושר. מי שנגדם, מקבל צו חיסול. לנו יש העונג לקבל מהם צו חיסול. סליחה, אבל מי בדיוק שמם? הם בית המשפט העליון? הם המשטרה? מישהו מינה אותם להיות הרגולטור של העיתונות?

לא מדינת רשע, מדינה שיש בה רשעים

צווי החיסול שלהם לא מפחידים אותנו ואינם צריכים להפחיד איש ממאות העיתונאים שעושים את מלאכתם ביושר, בהגינות ובמקצועיות לפי אמונתם הכלכלית והפוליטית - הרבה יותר מאלו שמשחירים אותם - ועד רגולטורים ישרי דרך, ויש הרבה אנשים כאלה בשירות הציבורי, שחלקם הפכו ל"מושחתים" כי סירבו להוראות הביצוע של החונטה (ראו מתווה הגז). לא יעזור להם דבר, לא הזעקות פישמן-פישמן (בעלי "גלובס", עם הקריסה האישית הגדולה ביותר במשק הישראלי), לא המשך הקמפיינים המגוחכים שלהם על העיתונות ה"מושחתת" ולא מכתבים שהם נהגו לשלוח מעורכי הדין שלהם כל אימת שמשהו שנכתב עליהם לא מצא חן בעיניהם.

כמה שיותר דעות, כך יותר טוב, הרבה יותר טוב כמובן מדעה אחת - דעתם. ואין לנו ממש בעיה: נקבל בשמחה כל ביקורת, אפילו את שטף הטוקבקבים של שליחי מצוותם האנונימיים ועוד שורת מאמרים שקריים שיפורסמו על ידי "מבקרי" תקשורת שמצויים איתם ביחסים של שחיתות עיתונאית (החנף לי ואתחנף אליך, פרסם עליי כתבת תדמית או תן לי לכתוב אצלך, ואני אמרח עליך דבש).

מדינת ישראל איננה מדינת רשע, כפי שספרי הקודש של באבא שוקן את רולניק מנסים להרעיל, היא איננה מדינה שהדמוקרטיה שלה לקראת חיסול. הדמוקרטיה בה חיה, בועטת ונושמת. היא כן מדינה שצריך לתקן בה המון עיוותים, והגדול ביותר שבהם הוא אי-השוויון ההולך ומתרחב וכמובן הסוגיות המדיניות-ביטחוניות. אבל הישגיה לא רעים ואף די יפים בהתחשב בחייה הקצרים יחסית. מדינת רשע? בהחלט לא. מדינה שיש בה רשעים? בהחלט כן.


2.

בדיון הברנז'אי על תאגיד השידור נוצר איזשהו מיתוס שלפיו השידור הציבורי חיוני לדמוקרטיה ולחופש הביטוי. רגע, אולי הגיע הזמן לשחוט גם את המיתוס הזה? התאגיד החדש, עוד לפני שהתחיל, מגלה סימנים מדאיגים של רקב, אותו רקב שריחו עלה מרשות השידור. רקב מסוג חדש יחליף רקב מסוג ישן. הבעיה היא שהרקב הזה יעלה למשלם המסים הישראלי כ-600-700 מיליון שקל, וגם זה רק אם יעמוד בתקציבו; הרי לתקציב יש מנהג מאוד משונה: להיפרץ. אז אולי עדיף לפנות את הרקב ואיתו את המאות מיליונים למען מטרה הרבה יותר חשובה: צמצום אי-השוויון. זה לא סכום ענק למטרות כאלה, אבל זו בהחלט התחלה נחמדה.

בואו נודה: מצבו של צרכן המדיה מעולם לא היה טוב יותר. היום אפשר לבחור מתוך כמה תחנות רדיו, ערוצי טלוויזיה, ערוצי כבלים ולוויין, שורת עיתונים ומגזינים וכמובן הדמוקרטיה העיתונאית הכי גדולה מכולם: האינטרנט, ועוד בחינם. אם נדמה לכם שגוף מדיה מסוים אינו מספק את הסחורה או אינו לרוחכם, אתם מוזמנים לעבור הלאה. מעולם חופש הבחירה לא היה גדול יותר. איש אינו יכול לשלוט בחיינו הדיגיטליים, איש אינו יכול לשלוט במה שאנחנו צופים, קוראים או שומעים.

המגבלה של עולם המדיה הרבה יותר פשוטה: לכל צרכן יש רק מוח אחד וזוג עיניים אחד. בעידן הזה ספק בכלל אם צריך ערוץ ציבורי. למרבה הפלא, דווקא התחרות משולחת הרסן בין אמצעי התקשורת בישראל מספקת את האיזונים והבלמים ואת הגיוון הדרושים לשוק המדיה. היא אכן מוכיחה שהיא יכולה לספק שירותי מדיה מגוונים ולספק את החופש להשתמש בשירותים הללו.

העליונות, אם כן, במקרה הזה, חייבת להישאר, ובסופו של דבר היא גם תישאר, בידי השוק, ולא בהכוונה ממשלתית. תתפלאו, שוק המדיה ימשיך לתפקד והאינטרס הציבורי ימשיך להתקיים ולקבל מענה, גם בלי השידור הציבורי. שום מודל אינו אופטימלי לעסק תקשורת, אבל נראה שדווקא שליטה ממשלתית ודווקא בישראל היא הגרועה מכולן. אנחנו לא חסידי הפרטה בכל מחיר, אבל דווקא במקרה הזה, הפרטה של תאגיד השידור, או מכירתו בחלקים, לשחקנים חדשים לגמרי, עשויה לשרת הרבה יותר טוב את האינטרס הציבורי מעוד גוף רקוב שיזרוק מאות מיליונים לשווא.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully