"כשהייתי ילד הייתה בגבעתיים חנות אחת בלבד שפתוחה בשבת. בגלל שזה היה כל כך חריג, בעלת החנות קיבלה את הכינוי 'הגויה'. לא יודע אם היא באמת הייתה גויה או לא, אבל הכינוי דבק בה וידעו שאפשר לקנות בקיוסק שלה", מספר עופר לייפרמן, בן 43 מהמרכז, בעל מעדנייה שבחר לא לפתוח את העסק בשבתות. "איזה מרחק עברנו מאז", הוא ממשיך, "פעם הייתה רק חנות אחת קטנה בגבעתיים שפתוחה בשבת וכיום יש מרכזים מסחריים שלמים שפתוחים בשבת וזה נראה נורמלי לגמרי".
בשנות ה-50 וה-60 היו תקופות של צנע ומיתון, אולם השבת נשמרה כיום מנוחה, בין אם ממניעים דתיים ובין אם ממניעים סוציאליסטיים. פעילות מסחרית בשבתות באותה תקופה שאינה קשורה בבילוי ובתרבות לא הייתה קיימת. כיום המציאות שונה לגמרי. העובדה שיש כיום מרכזי קניות וקניונים שלא היו בעבר, והעובדה שכ-20 אחוזים מהם פתוחים ביום המנוחה הרשמי של המדינה מעידים על ההבדל ההיסטורי, התרבותי והערכי שבין ראשית ימי המדינה לבין מצבה כיום.
מופעי התרבות בסוף שנות ה-60 הפכו לשופינג בסוף שנות ה-90
"אני מאוד מצטער שעסק כדי לשרוד ולהרוויח לא יכול לעשות את זה עם יום מנוחה", אומר לייפרמן. "זה כואב שכדי להתפרנס בכבוד צריך להפוך ליותר עבדים ממה שאנחנו כבר עכשיו. צריך לפעול שבעה ימים בשבוע כל השנה, רק כדי להתפרנס, זאת קטסטרופה. אני מייחל לעולם שעובדים בו חמישה-שישה ימים ויום אחד נחים - וזה בסדר וזה לא נחשב לפשע. הרבה אנשים מתחום העיסוק שלי יודעים שזאת מציאות של לעבוד או לחדול".
החל בסוף שנות ה-70 של המאה העשרים התהפכה המגמה: ניכרו מגמות של צמצום בהוצאות הממשלה ובמעורבותה בנושאים חברתיים, מדיניות של הפרטה והשתלבות בתהליכי הגלובליזציה הכלכלית. מגמה זאת מבטאת את הירידה במחויבות ובסולידאריות החברתית של הכלל כלפי רווחתו של הפרט בישראל. בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 הפעילות המסחרית בשבת הייתה זניחה לחלוטין, אך בשנות ה-90 חל שינוי קיצוני.
גלי העלייה בתחילת שנות ה-90 הביאו להגדלת תקציבים שהוקצו לתחומים חברתיים מסוימים, ובמיוחד לתחומי הבריאות, החינוך והביטחון הסוציאלי, אך במקביל גדל שיעור העוני והתרחבו הפערים החברתיים. עשרות מרכזי קניות ומאות חנויות ועסקים נפתחו ברחבי הארץ. אז החלו לצוץ מרכזי קניות מחוץ לערים הגדולות, שיצרו תרבות של עבודה בשבת.
"סוגיית השבת יצאה מהתחום הצר של דתיים-חילוניים"
"סוגיית השבת הייתה משויכת לתחום אחד - לשאלה לגבי כפייה דתית או חופש מדת", כך אומר פרופסור עוז אלמוג, סוציולוג מאוניברסיטת חיפה. "כיום יש צדדים נוספים לסוגיה: למשל, הצביון התרבותי של המקום הזה, והמחירים המאמירים שגובה השיטה הקפיטליסטית, אשר יצרה כאן חברה צרכנית מסוג חדש. עולות כאן שאלות של מוסר ואיכות חיים שקשורות בין השאר לשוויון, לשעבוד לגירויים, ליחסים בין חומר ורוח ובין אינדיווידואליזם לקולקטיביזם. אנשים שואלים היום לראשונה שאלות שלא נשאלו בעבר. בעבר המגמה השלטת הייתה 'בואו נייצר ונצרוך עוד ועוד, מוצרים ושירותים מכל הבא ליד, ניישר קו עם אירופה וארה"ב'".
"נושא השבת יצא מהתחום הצר של דתיים-חילוניים והוא חוצה מחנות. אצלנו מחפשים בדרך כלל תשובות של שחור-לבן, אבל השאלות כאן מאוד מורכבות ויצטרכו לגשת לזה באופן זהיר ויצירתי, כדי לא לייצר ולהחריף מתחים, שכבר קיימים. למשל השאלה האם צריך להפעיל חוקים פטרנליסטיים? כאשר אתה כופה למשל על אדם לחבוש קסדה - אתה לא נותן לו ברירה לבחור. החוק הזה נועד להגן עליו מפציעה ובאופן עקיף גם להגן על חברה שנושאת בעול הבריאות. הוא נחקק כאשר ישראל הפכה לחברה עם כלי רכב רבים ותנועה סואנת. אולי הגיע הזמן לחוקק חוקים פטרנליסטים בתחום העבודה והצרכנות ובאופן פרדוקסלי לחייב אנשים לשבות מקניות ולנוח. זה לא פשוט בכלל, כי נכנסים כאן שיקולים רבים וסותרים".
בשנת 2003 דחה בג"ץ את ערעור חברת "הנדימן", שהורשעה בבית הדין הארצי לעבודה בהעסקת עובדים בשבת וחויבה בקנס. השופטת דליה דורנר קבעה בפסיקה התקדימית כי האיסור להעסיק יהודים בשבת הוא חוקתי, וכתבה כי "קביעת יום המנוחה ליהודים בשבת מגשימה את ערכיה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית. ליום מנוחה לעובדים מטרה סוציאלית וחברתית. יום השבת הוא ערך לאומי לא פחות מאשר ערך דתי". אולם גם פסיקת בג"ץ בנושא לא שינתה את המגמה. יותר ויותר מרכזי קניות פעלו בשבת, ויותר ויותר אנשים הועסקו ביום המנוחה.
"משנים את הרגלי הקנייה שלנו וגורמים לקנות דווקא בשבת"
לפי נתונים של מ?נהל תכנון, מחקר וכלכלה במשרד התעשייה והמסחר, בשנת 2005 עבדו בשבת לפחות פעם אחת בחודש כ-345 אלף איש, כלומר קרוב ל-20 אחוז מהעובדים השכירים מעל גיל 18. נכון לאותה שנה שיעור העובדים הצעירים (גילאי 35-25) בשבתות הגיע ל-51% מכלל העובדים ביום המנוחה, והם הועסקו בעיקר כמלצרים או כדיילי מכירות בחנויות שונות.
סקר רחב בנושא מודעות לחוקי עבודה שנערך ב-2006 על ידי מ?נהל מחקר וכלכלה במשרד התעשייה והמסחר גילה שכאשר נתבקשו הנבדקים לציין באיזו תדירות הם עובדים ביום מנוחתם, 82 אחוזים ציינו כי עובדים ביום מנוחתם לפחות פעם בחודש. עבור ישראלים רבים, יותר מחצי מיליון, יום השבת כלל אינו מהווה יום מנוחה. על פי המחקר, כ-64 אחוזים מהעובדים בשבת בישראל הם בני 35 ומעלה, ו-58 אחוז מהם הם הורים לילדים מתחת לגיל 18. מחקר זהה שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנת 2014, מציין כי משמעותם של נתונים אלה היא שלמיתוס הגורס כי מרבית העובדים בשבת הנם סטודנטים העובדים בעבודה זמנית כהכנסה צדדית אין ביסוס בנתונים.
ההחלטה אם להתיר או לאסור פתיחת עסקים נתונה בישראל לרשויות המקומיות מכוח חוק ההסמכה. רוב העיריות והמועצות המקומיות היהודיות חוקקו חוקי-עזר האוסרים על פתיחת עסקים, אולם מתירות פתיחת מסעדות, תחנות דלק ומקומות בילוי. העברת מרכזי מסחר גדולים אל מחוץ לערים הביאה לפתיחתם של מרכזי מסחר אלה גם בשבת. רוב בעלי החנויות מעסיקים בשבת גם יהודים, תוך עבירה על חוק שעות עבודה ומנוחה. בעשור הראשון של המאה ה-21, חל כרסום בסטטוס קוו בנושא זה, כאשר יותר ויותר אזורי קניות נפתחים בשבת.
"היינו בפגישה אצל אריה דרעי כשהוא היה שר הכלכלה", מספר לייפרמן, "היו שם הרבה בעלי עסקים, רובם ככולם חילוניים. אחד מהם, בעלים של שלוש חנויות נעליים במרכז אשדוד, סיפר שהוא ומשפחתו מתפרנסים מהחנויות כמה עשרות שנים והכול היה בסדר גמור, עד שפתחו מתחם מסחרי בפאתי העיר, וזה מרכז שפתוח בשבת. מאותו רגע שהמרכז נפתח ההכנסה שלו נחתכה פלאים, כי לפני כן, כשלא היה איפה לקנות בשבת אז אנשים קנו באמצע השבוע. כשאדם קונה בשבת הוא כבר לא יקנה באמצע השבוע. יש עוול כפול גם תחרות לא הוגנת כי מישהו עובד עוד יום בשבוע, וגם כשמאלצים אדם לפתוח בשבת כי אחרת הוא לא ישרוד. כך משנים את הרגלי הקנייה שלנו וגורמים לקנות דווקא בשבת, שאמור להיות יום מנוחה".
"השינוי במקרים מעוררי מחלוקת צריך לבוא מלמטה"
מחקר מקיף שפרסם המכון לאסטרטגיה ציונית בינואר 2016, הציג לראשונה נתונים על היקף הפעילות בשבת בישראל בתחומי התרבות, הבילוי, המסחר והתחבורה הציבורית, על פי בדיקה שנערכה בדצמבר 2015. לפי הנתונים, 20 אחוזים מהקניונים ומרכזי הקניות פועלים בשבת (39 מתוך 196), כשמחוזות חיפה, תל אביב ומרכז הם הבולטים בפעילות בשבת.
"אין פוליטיקאי שיצליח לכפות מלמעלה את שינוי הסטטוס קוו. אם רוצים שינוי ממעלה שנייה צריך לאפשר ניסוי מעבדתי", אומר פרופסור אלמוג ומציע פתרון שאולי יתווה כיוון חדש. "אם יהיו יישובים קהילתיים או שכונות שתושביהם יגיע להסכמה משותפת לסגור את אזוריהם בשבת למסחר ולתחבורה בשבת, ייווצרו מעין איים שאפשר יהיה ללמוד מהם. אם זה יצליח, זה ילך ויתפשט. השינוי במקרים מעוררי מחלוקת צריך לבוא מלמטה. אני חושב שרעיון הריסון חיובי ביסודו, אבל צריך לחשוב מה מרסנים וכיצד. זה לא יגיע בכפיה. הסמליות של הסטטוס קוו והאספקט הדתי מאוד מקשים על כך. אם אנשים יגידו 'אני לא קונה בשבת משיקולים סוציאליים', כלומר כי אינם רוצים שאחרים ישרתו אותם ביום המנוחה, הם יסמנו: 'מי שמחזיק באידיאולוגיה שלי מוזמן להצטרף'. כך זה קורה בנוגע לצמחונות. אנשים לא כופים עליך להיות צמחוני, אבל התוצאה של אורח החיים הצמחוני שלהם והנימוקים האידיאולוגיים שהם מציגים יוצרים מומנטום שמרחיב את מעגל הצמחונות, אפילו באופן חלקי".
"השאלה של העסקה בשבת היא מורכבת כי למעשה אפשר להציע שכל אדם יקבע לעצמו את יום החופש שלו. ואז תעלה השאלה המתבקשת לכאורה: למה דווקא לשבות בשבת? ושאלת השבת מתחברת גם לשאלות הזהות, המסורת, הלאומיות ועוד", מוסיף פרופסור אלמוג. "הרי אי אפשר לצמצמם את זה רק לתחום השירותים, הקניות והתחבורה הציבורית. זה כולל אספקטים רבים נוספים. יש פה דברים מורכבים וצריך לנסות להגיע למודל משותף".
אותו מודל שמוצע אנשים הנמנעים בתוך אידיאולוגיה מקניות בשבת ביחד עם שכונות או יישובים אשר יסכימו לסגור את אזוריהם בשבת למסחר ולתחבורה לצורך למידת ההשפעה של צעד זה יכול לשנות את פני המציאות כיום. "מודל חדש הוא הכרחי לאור השינויים שמתחוללים היום בעולם", מסכם פרופסור אלמוג. "אם עושים דיאטת מזון כדי להגן על הבריאות מדוע שלא נעשה גם דיאטת קניות, או דיאטה סלולרית? הצרפתים כבר הלכו בכיוון הזה. הם היו המדינה הראשונה בעולם שהנהיגה שבוע עבודה מקוצר של 35 שעות בלבד ולא מזמן הלכו צעד נוסף כאשר איגודי העובדים חתמו הסכם עם הממשלה שאוסר על המעסיקים להפריע לעובדים אחרי יום העבודה - הוא דורש מהעובדים לכבות את הטלפונים שבהם משתמשים בעבודה, ולא לקרוא מיילים, גם במחשב, בין 18:00 ועד 09:00 בבוקר. זה נשמע אולי פטרנליזם מצחיק ומטורף אבל לדעתי זה חכם וכנראה גם הכרחי".