מי שהסתובב בסוף השבוע בין השולחנות של בית הקפה שליד בית העם בראש פינה ראה תעשיית טלוויזיה מחויכת ונינוחה. מפיקים, זכיינים, במאים, שחקנים, כוכבי טלוויזיה, פרסומאים ונציגים של גופי הפיקוח ישבו יחד לצד השולחנות הקטנים והצפופים, שתו קפה, גילגלו פסטה על מזלגות והחליפו דעות. ילדי ראש פינה, שארבו בדריכות ובהתרגשות כבושה לכוכבים המוכרים - ארז טל, יגאל שילון, דודו טופז, אסי וגורי, שי ודרור, קיציס ופרידמן - חיזקו את הנופך הפסטורלי של פסטיבל הטלוויזיה והקולנוע שהתקיים בעיירה. בשביל יושבי בית הקפה, הילדים האלה היו ההוכחה שהשיטה, כנראה, בכל זאת עובדת.
רק מפיק ותיק שישב שם הזהיר שמראה העיניים עלול להטעות. "הם יושבים פה מחויכים, אבל הם כולם חיוורים", אמר. "כולם פה רועדים מפחד, אין להם מושג מה הולך לקרות". הפסטיבל שהתקיים בסוף השבוע בפעם השלישית מצא את תעשיית הטלוויזיה הישראלית (כמו בשנה שעברה) במשבר קשה המאופיין בחוסר ודאות, קשיים כלכליים ותהליך שינוי מהיר. ערוץ 10 מתנדנד כבר קרוב לשנה בין כישלון קולוסאלי לבין הצלחה שתאיים על קיומו של ערוץ 2. ערוץ החדשות העתידי סופג מכות מכל עבר וספק אם יעלה אי פעם לאוויר. ערוץ המוסיקה נמצא בהקפאה זמנית, וחברות הכבלים מקצצות באגרסיוויות בכל מקום שלא מתגלה בו מספיק התנגדות. ערוץ 2 זועק ללא הרף כי רווחיותו נתונה בסכנה, ולתיאור המתרחש ברשות השידור השתמשו רוב משתתפי הפסטיבל בטון ציני שהיו בו הרבה ייאוש ומעט אכפתיות.
אף שהפאנלים נשאו כותרות שונות דיברו כולם על דבר אחד. קראו לו "עוגת
פרסום", "רייטינג", "מיתוג", "רגולציה", "תחרות" - אבל בעצם כולם דיברו
על כסף והדרכים לעשות אותו. בפאנל "הפנים החדשות בטלוויזיה", למשל,
מנכ"ל זכיינית ערוץ 2 רשת, יוחנן צנגן, תיאר כך את ההצלחה של "שידורי
המהפכה" של אסי וגורי: "אחד המאפיינים של התוכנית היתה הנאמנות של
הצופים. ב'שידורי המהפכה' בהפסקת הפרסומות לא היה אפילו זפזופ אחד.
הרייטינג היה קבוע". "זה באמת הישג", השיב לו גורי, "אהבו את הפרסומות
יותר מהתוכנית".
אנחנו הכי דמוקרטים
בפאנל שעסק בשאלה "מה משדרים במלחמה" ניסה המנחה עמנואל הלפרין לדבר על
המחויבות של כלי התקשורת ההמוניים לשקף את המציאות באופן שיעניק לה הקשר
ומשמעות, במקום לספק חדשות בידוריות המדגישות את הדרמה הרגעית. כדרכו,
הלפרין שיבץ בדבריו ציטוטים מפי פילוסופים, אך נקטע בידי נשיא קשת, אורי
שנער, שאמר: "אתה מצטט ציטוטים מלפני 40 שנה. אלו דיונים אקדמיים
שרחוקים מהדילמות היום-יומיות, מהפיגועים שנהפכו להיות לחם חוקנו, אחת
לשבוע. אנחנו לא חייבים שום דבר, רק לשלם מסים ולשמור על החוק. אנחנו
הכי דמוקרטים, כי הציבור בוחר - לא רק בין ערוץ 1 לערוץ 2, אלא בין 150
ערוצים נוספים. בזמן הפיגוע האחרון 48% מהציבור אמר 'אני לא רוצה', והיה
בכל הערוצים האחרים. מישהו צריך להיות קשוב לזה ולייצר אלטרנטיבות".
חברי הפאנל שדן במאבק על זכויות השידור של אירועי ספורט, דיברו בעיקר על העלייה החדה במחירים של הזכויות למשחקי ליגת העל בכדורגל. זאת, לעומת
הקושי למשוך אליהם נשים - שהן, מתברר, קהל היעד העיקרי של המפרסמים.
היום האחרון של הפסטיבל נחתם בשני דיונים. אחד מהם עסק במה שבטלוויזיה המסחרית נחשב אמנות לשמה: סרטוני הפרומו, שהם למעשה פרסומות עצמיות לתוכניות שישודרו. השני עסק בצורך בכללי נאותות הפקה, שהרשות השנייה קבעה בתום תהליך ארוך וממושך שהסתיים לאחרונה.
כללי נאותות ההפקה נועדו לחייב את זכייניות ערוץ 2 ו-10 לסטנדרטים שיבטיחו השקעה כספית ראויה בתוכניות, ובסופו של דבר - איכות. לדעת הרשות השנייה הם מבטיחים יצירה של תרבות ישראלית ומשרתים את ציבור הצופים. אלון שטרן, מנכ"ל חברת הפרסום מקאן יוניוורסל, ייצג את תפישתם של המפרסמים את המושג. לדעתו, הכללים מיותרים לחלוטין. הם מביאים ל"הקצאה
לא יעילה של כספי הזכיינים, לפחות רייטינג ובעקבות כך לפחות פרסום או פרסום לא אפקטיווי". אלו, לדבריו, פוגמים בסופו של דבר בהכנסות הזכיינים ובצמיחה הכלכלית של המשק כולו.
בתוך השיח הכלכלי הזה נותר מעט מקום, כך נדמה, להתייחסות לטלוויזיה כאל כלי רב עוצמה המשקף בשביל הצופים את המציאות ומעצב את התודעה והתרבות שלהם. דיונים כאלו אמנם התקיימו בפאנל שהנחתה אילנה דיין על שידורי הפורנוגרפיה ובזה שהנחה ביום הראשון ישראל סגל על "תקשורת במלחמה", אבל נותרו בכל זאת מיעוט.
הדברים שאמר אהוד יערי, ולפיהם אופן הסיקור של חלק מכלי התקשורת מסייע לפלשתינאים להתמיד באינתיפאדה וכי העיתונות יצרה לציבור מצג שווא לגבי הסכם אוסלו, ומנגד דבריו של רפיק חלבי, מנהל חטיבת החדשות של ערוץ 1, כי העיתונות "מגויסת במובן השטחי והפטריוטי" - כל אלה נמוגו בים הדאגות של כל הנוכחים לפרנסתם ועתידם.
נתניהו מבטיח רישיון ב-100 שקל
הטיית הדיונים אל נקודת המבט הכלכלית לא היתה כנראה מקרית. מאחורי
הקלעים נשמעו לא מעט טענות על הרכב הפאנלים השונים - מי הוזמן ומי נעדר.
נותני החסות העיקריים לפסטיבל השנה היו הרשות השנייה, זכייניות ערוץ 2
ואולפני הרצליה. שלוש הזכייניות - טלעד, רשת וקשת - זכו לייצוג מכובד
ובולט,ובחלק מהדיונים גם שולבו כוכבי הערוץ. ארז טל, למשל, התקשה להבין
מה הוא עושה בדיון על נאותות הפקה, אבל ניסה לתרום כמיטב יכולתו. חברות
הכבלים, לעומת זאת, לא הסכימו לתרום למימון האירוע, ואכן אף אחד מנציגי
המגזר החשוב הזה לא נכח בדיונים. נעדרו גם נציגי מועצת הכבלים והלוויין,
הגוף הרגולטורי הנוסף לרשות השנייה. נציג מטעם רשות השידור נכח רק בדיון
הראשון, שעסק בשאלה "מי צריך שידור ציבורי?". בכל שאר הפאנלים היה כנראה
מובן מאליו שלא דרוש נציג של הרשות.
אנשי רשות השידור הביעו כעס על הקיפוח שלהם ועל ההתמקדות של הדיונים
בטלוויזיה כמכונה לייצור מזומנים. איתי לנדסברג, עורך "פוליטיקה", אמר:
"הכל פה נדון בעין כלכלית של רווחי המפרסמים, העין של ערוץ 2. אין דיון
על מחויבות
מסך הכסף הקטן
ענת באלינט
28.10.2002 / 9:59