פרצופה האמיתי של החונטה התקשורתית

1.

אם תשאלו את מרבית ה"ציבור", זה שהקליקה-חונטה-אליטה התקשורתית דואגת לו כביכול, שליבה יוצא אליו, שדואגת לחופש הביטוי שלו, לדמוקרטיה שהוא חי בה - אם הוא מבדיל בכלל בין תאגיד השידור לבין רשות השידור, הוא לא ממש יידע לענות. למעשה, רוב הציבור לא ממש יודע על מה כל המהומה, וזה גם ממש לא מעניין אותו לדעת.

העובדה שהסיקור התקשורתי התנפח לממדים כאלה עצומים היא לא בגלל שמתבצעת "התנקשות" בדמוקרטיה, כפי שאחד מאנשי החונטה הגדיר זאת (והתכוון אולי להשוות להתנקשות ברבין), ולא בגלל שיש לתאגיד או לרשות השידור השפעה כה רבה, אלא רק בגלל דבר אחד: בגלל שזה מעניין את הברנז'ה התקשורתית בלבד ויחד איתה את הברנז'ה הפוליטית.

ההשפעה של התאגיד או רשות השידור, הן כלכלית והן דמוקרטית, היא שולית. יש נושאים הרבה יותר חשובים, פי אלף הרבה יותר חשובים, שהציבור חייב וצריך ללמוד אותם - כמו תקציב החינוך, שיש לו השפעה פי אלף יותר גדולה עליו - ובכל זאת לא זוכים לאחוזים בודדים מהסיקור התקשורתי המביך על התאגיד ועל רשות השידור. הפנסיה התקציבית, למשל, ותנאיה השערורייתיים שעולה בתקציב יותר מ-20 מיליארד שקל וחוצה גבולות ותחומים, מביטחון, דרך הפוליטיקה ועד להשכלה גבוהה - לא קיבלה ולא תקבל סיקור מנופח שכזה.

2.

תקשורת, וזה דבר שחוזרים ואומרים אותו כמו רובוטים, אמורה וחייבת וזה תפקידה העיקרי - לבקר את השלטון, לחשוף שחיתויות, לנסות ולתקן עיוותים. זה כמובן נכון, אבל זה גם מטעה. משום שלתקשורת יש תפקיד מקביל מאוד חשוב: לייצג את המציאות - ולא להפוך למציאות עצמה.

בעבר הזכרנו פה לא אחת את ז'אן בודריאר, פילוסוף וסוציולוג צרפתי, שהוציא לאור לפני כ-30 שנה את הספר "סימולקרות וסימולציה", ואנחנו שמחים להזכיר אותו שוב. המסר של בודריאר מאיר עיניים, רלוונטי מתמיד וראוי לבחון אותו דרך כל המערכות שמשפיעות על כל אחד מאיתנו - הפוליטית, המשפטית, הכלכלית, התרבותית והאינטימית.

סימולציה משמעה התחזות, הופעה של משהו כממשי מתוך כוונה להטעות, לתעתע, לבלבל, להוליך שולל וליצור אשליה. סימולקרה (מקור לטיני), המוטיב המוביל בספרו של בודריאר, היא דימוי, מראית-עין, ישות פנטסטית שניחנה במראה של משהו או מישהו שנדמה כישנו.

בודריאר טוען כי סימולקרה היא סימולציה שאיבדה את המקור שלה. בעידן הפוסט-מודרני הדימויים שכביכול מייצגים את המציאות הפכו למציאות עצמה, ולאו דווקא מפני שהם נאמנים למציאות, אלא מפני שהתבטלו ההבדלים ביניהם. זה עידן שבו אבדה היכולת שלנו להבדיל בין הממשות והמציאות לבין הדימויים והייצוג שלהן.

בודריאר מקדיש פרק שלם לתקשורת תחת הכותרת "קריסת המובן במדיה". אין עוד תקשורת במובן המילולי של המילה, טוען בודריאר, כלומר גוף המתווך בין מציאות למציאות, בין מצב ממשי למשנהו. הוא משתמש בביטויים קיצוניים כמו "תוכן רפאים" או "חלום בהקיץ של התקשורת". הוא כותב שהתקשורת מתפקדת כמו פיתיון, שאליו נמשכים המיתוסים.

אנחנו מניחים שלא מעט קוראים מזדהים עם ההשקפה הזו: ככל שאנחנו מותקפים ביותר ויותר מידע - הוא הופך לפחות ופחות מובן. הסיקור התקשורתי המנופח מאוד של ענייני התאגיד הוא בהחלט "תוכן רפאים" או "חלום בהקיץ של התקשורת", שהצמידו לו כל מיני מיתוסים מופרכים כמו "דמוקרטיה" ו"חופש ביטוי".

3.

טוויטר היא חברה שעסקית לא מצליחה, בינתיים, להתרומם. מנייתה איבדה עשרות אחוזים ממחיר ההנפקה, והיא מפסידה מאות מיליוני דולרים בשנה. אבל לפחות בישראל, לרשת הזו יש תרומה נפלאה - היא חושפת את פרצופה האמיתי של החונטה התקשורתית.

אנחנו לא נמנים עם חברי הרשת החברתית הזו, אבל מהיכרות (בהחלט לא שוטפת) שעשינו איתה דרך צדדים שלישיים, התברר לנו שהיא הפכה בישראל לקומונה של ברנז'ת התקשורת יחד עם ברנז'ת הפוליטיקאים. הם מצייצים את עצמם לדעת.

בכירי העיתונאים, כפי שהם נקראים או קוראים לעצמם, מרביתם, מתגלים במלוא "הדרם", בלי פילטרים: נרקיסיסטים, מאוהבים בעצמם עד כלות, נפוחים מחשיבות עצמית, שיכורים מכוח, עיוורים לדעות אחרות, בטוחים שהשמש זורחת להם אתם יודעים מאיפה, משוכנעים ש"הציבור" צריך לנשק את האדמה שעליה הם דורכים, ואין בלבם שום צל של ספק: דבריהם, ציוציהם, כתביהם - הם-הם של אלוהים חיים. הם בטוחים שהם צריכים לנהל את המדינה או שהם כבר מנהלים אותה מכורסתם הנוחה.

השחצנות, היהירות, הזחיחות, ההתנשאות, הפסקנות, הנחרצות, המשיחיות, הפנאטיות והמחשבה שהם יודעים לחשוב יותר טוב מכולם - בולטות מיד לעין. זה מה שקורה כשילדים בני 20 או 30 מקבלים יותר מדי כוח - הם מתבלבלים. ראשי ממשלה ושרים מתדרכים אותם, חברי כנסת מציפים אותם בהודעות, הם מתחילים לחשוב שהם מרכז העולם, שהם בעצמם העולם עצמו.

ה"בכירים" מאוד הופכים למפעל כלכלי בע"מ: הם בטלוויזיה, הם מקבלים גם תוכנית ברדיו, יש להם גם טור בעיתון, ובדרך-כלל הם בוכים על מר גורלם - שהם נרדפים, שרוצים לסתום להם את הפה, אבל הם לא מפסיקים לפתוח את הפה. הם רשומים לסוכנויות מרצים ומקבלים 8,000-10,000 שקל להרצאה, חלקן מגופים ציבוריים, חלקן מגופים מסחריים - לא פעם בניגוד עניינים משווע לעבודתם העיתונאית, אבל את זה אפשר להטיף רק לאחרים. הם פותחים חברת ארנק, בדרך-כלל רשומה מביתם, שמאפשרת להם לחסוך מס באופן חוקי. בואו נראה אותם בקמפיין אגרסיבי לסגור את פרצת המס הזו שעולה מאות מיליוני שקלים לציבור מדי שנה.

וגרוע מכול: מגלים שם אנשים אגרסיביים, אלימים, ממש בריונים. מגלים גם, לעתים, וולגריות ואיתה, באופן טבעי, את רוע-הלב. מדהים לראות כיצד כל אותם יפי-נפש שמשווקים את עצמם כמי שהדמוקרטיה, חופש הביטוי וחופש הדעות הם נר לרגליהם, לא מסוגלים לקבל שום דעה אחרת לבד מדעתם, וחמור מכך: עושים דה-לגיטימציה, מטילים דופי בצורה מכוערת ומפקפקים באמינות ובמקצועיות של מי שלא עלה על שידורי התעמולה שלהם. הם קוראים להם מטורפים, הזויים, בכיינים, ליצנים, בהמות, אשפה. הם מלעיגים, מרעילים ומגחיכים את כל מי שלא חושב כמוהם. ואחרי זה, כמובן, תוקפים את הפוליטיקאים שמתבטאים בגסות-רוח.

אין ספק: טוויטר חושפת את פרצופה המכוער של החונטה התקשורתית.

4.

תאגיד או רשות השידור? זה ממש לא משנה. כפי שכתבנו לא אחת: כל עוד הפוליטיקה נשארת, כל עוד הכספים יגיעו מתקציב המדינה, הפוליטיזציה תחגוג, בין שזה יהיה נתניהו או כל ראש ממשלה אחר. אין צורך בשידור ציבורי, אין צורך בפסטיבלים תקופתיים של התקשורת על השידור הציבורי. הדמוקרטיה וחופש הביטוי בישראל בהחלט לא בסכנה והם יסתדרו היטב גם בלי שידור ציבורי, אבל קרוב למיליארד שקל פנויים מדי שנה שאפשר לנתב אותם למאות משימות אחרות, הרבה יותר חשובים לדמוקרטיה ולשוויון הזדמנויות.


5.

בשבוע שעבר, במאמר על המקורביזם, מחובריזם ונפוטיזם בגלי צה"ל, ייחסנו בטעות להדר שיפר ולשמעון שיפר קשר משפחתי. התנצלנו בפני השניים, ואנחנו מתנצלים גם בפני הקוראים, כי עיתונאים אינם קדושים ואינם יכולים להיות כאלה, והם חייבים כשצריך להודות בטעויות ולהתנצל עליהן.

התיזה של המאמר נותרה בעינה ואף קיבלה חיזוקים נוספים מקשרי משפחה שפספסנו, ששירתו או עדיין משרתים בגלי צה"ל, כמו הלל צרור, בתו של רינו צרור, איש תקשורת ותיק ומגיש תוכנית בגלי צה"ל; מיכאל האוזר, בנו של צביקה האוזר, לשעבר מזכיר הממשלה; יעל עבאדי, בתו של עו"ד יוסי עבאדי, שהדריך בקורס העיתונאים בגלי צה"ל; יערה שפירא, בתו של פרופ' רון שפירא, נשיא המרכז האקדמי פרס; עידו שי, בנו של נחמן שי, היום חבר כנסת מהמחנה הציוני ולשעבר מפקד גלי צה"ל; רוני בורג, בתו של אברהם בורג; טל רוזנטל, בנו של ח"כ מיקי רוזנטל; עמית סגל, בנו של העיתונאי חגי סגל - ויש עוד ועוד, אבל המסר שלנו עבר ומוצה. על המסר הזה מגיב היום ירון דקל, מפקד גלי צה"ל.