רבות כבר נאמר על הפרה הישראלית ועל תנובת החלב המרשימה שלה. 120 אלף פרות הפזורות בין כ-750 רפתות בקיבוצים, מושבים ובתי הספר החקלאיים מניבות מדי שנה כמיליארד וחצי ליטר חלב.
כמות החלב האדירה הזו נקבעת על ידי משרד החקלאות ומנוהלת על ידי מועצת החלב. התכנון והרגולציה של משק החלב אולי לא מוצאים חן בעיני כולם, אבל הם משמרים את קיומן של הרפתות הקטנות בפריפריה, שתפקידן בהגנה על בטחון המדינה ושרטוט גבולותיה ומרכזי ממש כמו זה של צה"ל, כך טוען פרופסור ארנון סופר, חוקר גאוגרפיה ומדעי הסביבה שעיקר מחקריו נוגעים לסוגיות גאופוליטיות.
לא כולם יודעים זאת, אבל שוק החלב בישראל הוא שוק מתוכנן. כמות חלב המיוצר בשנה, הרפתות והמחלבות המשתתפות בייצורו, כמות החלב שמפיקה כל רפת והמחיר שמשלמת המחלבה לרפתן נקבעים כולם על ידי רגולציה.
השלב הראשון ברגולציה הזו הוא הגדרה שנתית של מכסת חלב ארצית המשקפת את צורכי הציבור. מכמות החלב הארצית נגזרות כמויות הייצור ליצרני החלב - הרפתנים. כל רפת מסונפת למחלבה קולטת - תנובה, שטראוס, טרה, גד וכיוצא באלו והמחלבה הקולטת מחויבת לקלוט את החלב של הרפתן. המחיר שמשלמת המחלבה לרפתן - מחיר המטרה - נקבע על ידי מנכ"ל משרד החקלאות.
הרגולציה מבטיחה את התנהלותו התקינה של שוק החלב, אולם מבטלת את השפעתם של כוחות השוק הטבעיים (היצע וביקוש, למשל) על מחירי הייצור והמחיר לצרכן ובשל כך סופגת לא מעט ביקורת. הקולות המרכזיים קוראים לפתוח את השוק לייצור חופשי ולייבוא חופשי, כפי שקורה במדינות אחרות בעולם המערבי.
אבל ישראל איננה גרמניה או הולנד והמזרח התיכון איננו אירופה. אולי באוסטריה או בהולנד אפשר להעלות גוש גרוייר או גאודה על משאית ולשנע אותו בקלות לגרמניה ולדנמרק, אבל אצלנו, כרגיל, הדברים מסובכים קצת יותר, ואנחנו לא ממש נהנים מתוצרת החלב של המדינות השכנות.
אולם אפשרויות הייבוא הן רק חלק מהסיפור. לכאורה, אפשר היה לנהל את משק החלב בישראל באופן אחר. אפשר היה ליישם שיטה קואופרטיבית (שלפיה המחלבה והרפתן שותפים) או שיטה אינטגרטיבית (שלפיה הרפתן הוא שכיר של המחלבה), אלא שאז היינו מפסידים משהו.
בשוק חופשי היה על הרפתן הישראלי להשקיע, למשל, משאבים בשיווק. מכיוון שלא לכל הרפתנים יש משאבים לכך, בתרחיש של שוק חופשי היו משקי חלב רבים ככל הנראה נעלמים מהמפה. בתרחיש כזה השוק כולו היה נשלט על ידי מחלבות בודדות במרכז הארץ שהיו בולעות את כלל השוק ומבטלות את הצורך ברפתות הקטנות הממוקמות, למשל, בגליל ובנגב.
"מדינת ישראל איננה עוד מדינה מערבית ואי אפשר לשפוט אותה על פי אמות המידה שבהן שופטים מדינות כמו הולנד וגרמניה", אומר פרופסור סופר.
ואכן, אחד המניעים מאחורי ההתעקשות על תכנון שוק החלב היא מימוש יעדים לאומיים: אם לא יעמדו משרד החקלאות ומועצת החלב מאחורי הרפתן שבמנרה או בנחל עוז ואם לא יכתיבו למחלבה את המחיר שעליה לשלם לו, יהיה כוח המיקוח שלו מצומצם מאוד. התכנון מבטיח לכל רפתן שיהיה מי שיקלוט את החלב שלו, ומחיר המטרה מבטיח לו רווח. משמעות ההגנה על הרפתנים היא תמיכה בתעסוקה בפריפריה והצבת נוכחות פיזית בכל חלקי הארץ.
לדעת פרופסור סופר, קיום החקלאות, והרפתות בפרט, בפריפריה, הוא עניין של חיים ומוות, פשוטו כמשמעו. "אנחנו חיים במדינה משוגעת. אנחנו מנהלים מלחמת קיום יומיומית במדינה הכי צפופה בעולם המערבי", אומר פרופסור סופר, "אם כולנו נתכנס בגוש דן - בלי הנגב, בלי הגליל, בלי ירושלים - מדינת ישראל לא תתקיים במזרח התיכון. לא אגזים אם אומר שהחקלאי מחזיק את המדינה ואת היישוב היהודי בישראל. איפה שהחקלאי נמצא יש מדינה. את זה קשה לכלכלנים להבין כשהם משכללים מכסות ומחירים. אלו לא סיסמאות, זו מדינת ישראל. כך אני רואה אותה".
ממש כמו חיל האוויר
רפת היא משק חקלאי שדורש מבעליו נוכחות של 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. את הפרות אי אפשר לנטוש, ולראייה: בעתות מצוקה כמו המערכה האחרונה בעזה צוק איתן - ננטשו ישובים שלמים בעוטף עזה. מי שנשאר לשמור על הגדר היו הרפתנים.
לכן, כך מאמין פרופסור סופר, אם נחתור לשוק לא מתוכנן אולי נצליח לחסוך כמה שקלים בחודש, אבל במחיר הרס ההתיישבות: "אני אינני חקלאי. אני עירוני, אבל אני מבין שמי שקובע את גבולות המדינה אינם אנחנו, שנוסעים על הכביש בין נתניה לראשון לציון, אלא שני אחוזים מהאוכלוסייה שמעבדים שלושה מיליון דונם של אדמה".
על מחירי מוצרי החלב, הנגזרים ממחיר המטרה בשוק המתוכנן, ולא תמיד לשביעות רצונם של האזרחים והכלכלנים, יש לפרופסור סופר דבר פשוט מאין כמותו לומר: "שעת טיסה של מטוס קרב עולה 30 אלף דולר ואף אחד לא יבטל אותה בגלל העלות". החקלאות, כך הוא מאמין, מגנה על המדינה לא פחות מחיל האוויר, וכך גם יש להתייחס אליה.