שלוש שנים חלפו מאז החליט איש העסקים אליעזר פישמן, הבעלים של העיתון הכלכלי ?גלובס?, להגדיל את החזקותיו ב"ידיעות אחרונות" לכ-38% מהמניות המזכות בדיווידנד, מהלך הנחשב למיזוג בין שני העיתונים. שלוש שנים ניסה פישמן לשכנע את הרשות להגבלים עסקיים כי החזקותיו בשני העיתונים לא יפגעו בתחרות ביניהם. במרוצת הזמן שחלף התקיימו אינספור דיונים ומאבקים ואף הוצעו פתרונות יצירתיים, כמו העברת 13.3% מאחזקות פישמן לידי נאמן. כל אלה הסתיימו במארס השנה בהחלטה לאקונית של הממונה על ההגבלים העסקיים, עו"ד דרור שטרום, להתנגד למיזוג בין ידיעות אחרונות וחברת פישמן-בראון המחזיקות במניות של ידיעות אחרונות ולא לאפשר לפישמן להגדיל החזקותיו בעיתון מעבר ל-25%.
בימים האחרונים פירסם שטרום את נימוקיו להחלטה. חוות דעתו נחרצת: המיזוג מעלה חשש כבד לפגיעה בתחרות ולהגברת הריכוזיות, הגבוהה ממילא בענף, לתיאום בין העיתונים ולצנזורה עצמית שמפעילים העיתונאים עצמם בבואם לסקר את עסקי המו"לים שלהם. אם לא יחול שינוי, ייאלץ פישמן למכור את החזקותיו העודפות בידיעות (המוחזקות בנאמנות אצל עו"ד ישראל קנטור), כ-13.3%, ששוווין הוערך בעת רכישתן בכ-110 מיליון דולר, לכל המרבה במחיר.
לכל אלה מתווספים סדקים שנחשפו באחרונה בין פישמן וארנון מוזס, בעל השליטה בידיעות אחרונות, בעקבות אכזבתו של פישמן מכמות הדיווידנדים שקיבל עד כה, הדרושים לו כדי לכסות חלק מההלוואות שלקח כדי לרכוש את חלקו בעיתון.
הרשות מגבילה, כמובן, את דרישתה למכירת החלק העודף של פישמן בידיעות אחרונות, אך לא מן הנמנע כי אם ימצא פישמן קונה, הוא ימכור לו את כל חבילת מניותיו בעיתון.
פישמן החל את מסע הרכש שלו בידיעות אחרונות בשנת 1997. את המניות רכש בשלוש עסקאות עם בני משפחת מוזס שחיפשו את דרכם החוצה מהקלחת המשפחתית והעסקית של העיתון. בשלהי שנת 1997 רכש פישמן בשתי עסקאות נפרדות את מניותיו של זאב מוזס, בן דודו של נוני, תמורת 150 מיליון דולר. שלושה חודשים מאוחר יותר רכש את מניותיה של תמי מוזס-בורוביץ', אחותו של נוני, תמורת 60 מיליון דולר. שלוש העסקאות הללו הניבו לפישמן כ-10% מזכויות ההצבעה בדירקטוריון, כ-15% מזכויות ההצבעה באסיפה הכללית וכ-27.2% מהזכות לרווחים (מהלך שהביא בזכות עצמו להגדלת חלקו אל מעבר ל-25%, אולם לא דווח לממונה).
בנובמבר 1999 נחתמו הסכמים נוספים בין עודד מוזס, בן דודו של נוני, וקרובת המשפחה מרים נופך-מוזס ובין חברת דפוס ידיעות אחרונות, חברה בת של ידיעות אחרונות, לרכישת כל החזקותיו של עודד בסך כ-28% ולרכישת חלק מהחזקותיה של נופך-מוזס בסך כ-3.5%. עודד קיבל מיליארד שקל במזומן. פישמן ביקש לנצל את זכות הסירוב הראשונה המוקנית לכל בעל מניות בעיתון ולרכוש חלק ממניותיו של עודד. כיוון שרכישה זו העבירה את שיעור החזקותיו הרחק מעבר ל-25%, הוא נדרש הפעם לאישורו של הממונה על ההגבלים העסקיים דאז, עו"ד דוד תדמור, וזה סירב.
אלא שפישמן הסביר לתדמור שהוא מעוניין בכל זאת לרכוש את המניות ולו בכדי להחליף את אלו המצויות בידו לפיכך הגיע פישמן, לאחר מו"מ עם שטרום - אז היועץ המשפטי של הרשות - להסדר לפיו פישמן ירכוש את המניות ויפקיד אחרות (13.3%) בנאמנות תוך הבטחה למכור אותן תוך זמן סביר. מאוחר יותר נקבע כי זמן סביר זה 6 חודשים ולאחר שפישמן לא מכר דרש ממנו שטרום שיגיש הודעת מיזוג כנדרש על פי החוק. התוצאה של אותה הודעה היתה החלטת הממונה להתנגד למיזוג וכעת 7 חודשים לאחר ההחלטה מגיעים כאמור הנימוקים.
החשיבות האופרטיבית בפרסומם של נימוקי ההתנגדות למיזוג בעבור הצדדים ברורה. אולם מעבר לכך, נימוקים אלו הם פרי מחקר שביצעו כלכלני הרשות על שוק העיתונות הכלכלית ותוצאה של שיחות שקיימו חוקרי הרשות עם גורמים שונים בתעשייה, החל מהמו"לים וכלה בעיתונאים העוסקים בתחום. הנימוקים הללו מאפשרים הצצה לשוק העיתונות הכלכלית במדינת ישראל והתמונה הנפרשת בהם היא עגומה למדי.
ממצאיו של שטרום כפי שהם עולים מהחלטה מעידים כי שוק העיתונות הישראלי הוא שוק ריכוזי ביותר, הסובל מכשלים בהעברת מידע לציבור בעקבות התערבותם של בעלי העיתונות בתכנים המפורסמים בעיתוניהם וצנזורה פנימית קשה המובלת על ידי העיתונאים עצמם ונובעת בין השאר מחששותיהם לפרנסתם.
השאלה הראשונה שלה נדרש שטרום בהחלטתו היא אם יש לראות בגלובס ובידיעות אחרונות עיתונים מתחרים בשוק זהה. שטרום מגיע אמנם למסקנה כי הציבור, נכון להיום, אינו רואה בשני העיתונים מוצרים תחליפיים. "על אף ששני העיתונים מספקים מידע כלכלי רב מאוד, קיים פער ממשי במאפייני המידע הכלכלי המצוי בהם, כך שהצרכן הנדרש למידע כלכלי רב מאוד באופן יומי ושוטף יתקשה למצוא ב?ידיעות אחרונות? תחליף קרוב מאוד ל?גלובס?", לפחות לעת עתה.
אך המצב הנוכחי, קובע שטרום, אמור להשתנות. ממצאי הרשות עולה כי החל מראשית שנות ה-90 ניכר גידול בולט בכמות המידע הכלכלי המסופק בעיתונים הכלכליים וזאת כדי לענות על הצורך הגובר של הקוראים במידע שכזה. בתחום הסיקור הכלכלי, טוען שטרום, הגיבו שלושת העיתונים הגדולים, הארץ, מעריב וידיעות אחרונות, לסיקור המתרחב של גלובס את התחום. מממצאי הרשות עולה כי עד ראשית שנות ה-90 עמד מספר עמודי הסיקור הכלכלי של גלובס בימי חול על 10-30 עמודים בלבד, אך משנת 1995 הכפיל העיתון את מספר עמודי הסיקור שלו ל-60-90.
מהממצאים עולה כי גם מעריב וידיעות הכפילו בתקופה זו את מספר עמודי הכיסוי הכלכלי שלהם מ-10 עמודים לערך ל~20. ואילו הארץ, שנחשב על פי ממצאי הרשות למתחרה האמיתי היחיד של גלובס בתחום הסיקור הכלכלי, שילש בתקופה זו את עמודי הכלכלה שלו מ-10 לכ-30 היום. התהליך הזה, מציין שטרום, מכונה בקרב גורמים המצויים בתחום העיתונות היומית כ"גלובסיזציה" של העיתונים. מעריב אף הגדיל לעשות ואימץ את צבע הנייר הוורוד של גלובס במדור הכלכלה שלו, למרות שמחירו של נייר זה גבוה ב-15% ממחירו של נייר עיתון רגיל.
המסקנה של שטרום היא,
שוק ריכוזי עם צנזורה עצמית של עיתונאים
אמיר הלמר
30.10.2002 / 18:29