מובטלת מאונס

במונחים של עולם התקשורת הישראלי ניסתה השבוע מרב מיכאלי להתאבד בקפיצת ראש. בעוד מועמדותה להגשת "ערב חדש" נשקלת על ידי פרנסי הטלוויזיה החינוכית, שיגרה מיכאלי למערכת "הארץ" מאמר ובו קריאה מפורשת לסרב לשרת בשטחים. תחת הכותרת "חלון ההזדמנויות של הסרבנים", הסבירה שאם היועץ המשפטי לממשלה נמנע מהגשת כתב אישוםנגד הרב זלמן מלמד, שקרא לחיילים לסרב לפנות מאחזים, אזי גם לסרבנים משמאל מותר. "במלחמה כמו במלחמה", כתבה. "אם שוב מתברר שכל האמצעים
כשרים, צריך להשתמש בהם. לקרוא לסירוב לשרת בשטחים. עכשיו".



לא יכולת לחכות שבוע? מה חשבת שמאמר כזה יעשה לסיכויים שלך להגיש תוכנית אקטואליה בטלוויזיה של לימור לבנת?



"אני לא יודעת מה זה יעשה לסיכויים. אני רק יודעת שכל כך הרבה שנים ניסיתי להיות יותר רכה, הייתי בטוחה שאם רק אצליח בזה הכל יהיה בסדר, הצעתי תוכנית נשים אחת, שיחות מאוד פתוחות. לא רצו וזה לא הוכיח את עצמו. יש גבול כמה אדם צריך למחול על המעט שהוא יכול לעשות".



אם מיכאלי לא ממהרת להפגין אופטימיות ביחס לאפשרות שדלתות "ערב חדש" ייפתחו בפניה, עם או בלי קשר למאמר ב"הארץ", יש לה כנראה על מה להסתמך. כמות הדחיות שספגה מכל ערוץ טלוויזיה אפשרי בשנתיים האחרונות - מאז ירדה תוכנית הראיונות היומית שלה בערוץ 3 - לא הותירה לה ברירה אלא להנמיך ציפיות. ברחוב היא עדיין כוכבת - אין ישראלי שצפה בטלוויזיה בשנות ה-90 ולא יזהה אותה, במכון הכושר היא עדיין ממגנטת את תשומת לב המתאמנים ובשביל נשים רבות, בעיקר צעירות, היא מודל לחיקוי. אבל בטלוויזיה לא רוצים אותה. או, מדויק יותר, לא רוצים להפקיד בידיה משבצת שידור בתחום שבעיניה נראה היום מרחב המחיה הטבעי שלה: חדשות, אקטואליה, עיתונות רצינית בלי מרכאות.



אילו היתה מוכנה לחזור לאכול בידיים, לשדך זוגות או לבדר, לא היתה
למיכאלי בעיה למצוא מקום על המסך. אבל היא לא מוכנה, וזה עולה לה
ביוקר ביותר ממובן אחד. מקור הפער הזה - בין הדימוי העצמי שלה לבין
האופן שבו מקבלי ההחלטות בענף תופשים אותה - מעסיק אותה באורח כפייתי
כמעט. "היא תופשת את המצב כמלחמתה של אשה בממסד גברי מנצל", אומר איש
טלוויזיה. "מבחינתה, מדובר בהמשכו של האונס באמצעים אחרים. שוק
הטלוויזיה נשלט על ידי חוליגניזם גברי שהיא אחד הקורבנות שלו".



הוא לא לגמרי מגזים. התיאוריה של מיכאלי לא כוללת אמנם את המלה אונס,
אבל אינה מותירה מקום לספק. לגבי דידה, לו היתה גבר היתה נטועה עמוק
בפריים-טיים של אחד הערוצים המרכזיים, חתומה על תוכנית אקטואליה
משפיעה בעלת רייטינג דו-ספרתי. ומה היתה עושה אז עם השמאלנות
הרדיקלית שפרצה בה פתאום? דיה לצרה בשעתה. אם השעה הזאת תגיע.



השפל שממנו אני מטפסת



בקרוב תהיה מיכאלי בת 36, ועם השנים הולך וגדל הפער בין הדימוי
הטלוויזיוני שלה לבין הרושם שהיא יוצרת במפגש בלתי אמצעי. אכן, היא
עדיין אמונה על תורת החיים הטובים; גרה בדירה מעוצבת במיוחד בצפון
הישן של תל אביב, אוכלת במיטב המסעדות ומקיימת קשרים הדוקים עם לא
מעט אנשים ששמם אינו זר לציבור. אלא שבמקביל התעמקה בשנים האחרונות -
האבטלה-מאונס מהטלוויזיה הותירה לה מספיק זמן פנוי - בשורה של
עניינים חברתיים ופוליטיים, ואת הדעות המנומקות שגיבשה, בדרך כלל
הרחק מלב הקונסנזוס, היא לא מהססת להביע בכל פורום אפשרי. אם בעבר
עמד מעמד הנשים בחברה הישראלית בראש מעייניה, היום נשמע קולה גם
כשעולות סוגיות כמו הכיבוש, הפערים הכלכליים והדרתן של קבוצות חלשות
בחברה הישראלית. בשבוע שעבר נסעה לסינמטק ירושלים כדי לצפות בסרטו של
מוחמד בכרי "ג'נין ג'נין"; אירח לה לחברה דובר תנועת הסרבנים, עמית
משיח, שהוא שכן וידיד.



היא כופרת בהנחה שזוהי פריחה אינטלקטואלית מאוחרת. "נכון שיש אצלי
תהליכים, אבל הם באים לידי ביטוי לא בתודעה הפוליטית שלי, שדווקא לא
השתנתה במשך השנים, אלא בהתפתחות של אומץ וביטחון שמאפשרים לי לומר
את הדברים שאני חושבת. זו עבודה סיזיפית עם עצמי שיש בה הרבה תחנות
אבל אין בה קפיצות דרך. 'עד עשר' (תוכנית הבידור הכושלת שהגישה בערבי
שבת בערוץ 2) היתה השפל, שממנו אני מטפסת. הכל עניין של דימוי
עצמי".



ובכל זאת, היום לא היית עושה שוב את "עד עשר".



"נכון. כנראה שאזל ממני הבידור. יכול להיות שכבר אז לא הייתי צריכה
לעשות את זה. זו לא הייתי אני. הפער בין התוכנית לביני היה גדול מדי,
וכנראה שזה הורגש".



את התהליכים שהיא מתארת היא עוברת בשנים האחרונות רחוק מאור הזרקורים.
לכתבי רכילות היא טורקת את הטלפון, לאחרים היא סתם מסרבת. למרות זאת,
מפעם לפעם נכתבים בעיתון דברים שאמורים להסב לה נחת מסוימת. יובל
נתן, בעבר מבקר הטלוויזיה של "ידיעות" והיום עורך שבועון הטלוויזיה
"רייטינג", פירסם לאחרונה סדרת רשימות על כוכבי טלוויזיה שנעלמו
בחסות הקריאה "לא שכחנו". ברשימה שהוקדשה לה, תחת הכותרת "מה עושים
עם מרב מיכאלי?", הציג רשימה של חמש משרות בטלוויזיה שלטעמו תואמות
את מידותיה. להפתעתה של מיכאלי היו שתיים מהן בתחום האקטואליה.



מה את עושה כשאת קמה בבוקר?



"קודם כל אני מלמדת בבית הספר לתקשורת של המכללה למינהל. קורס אחד על
הרדיו הפיראטי בישראל, נושא שבעיני מהווה מאבק חשוב מאין כמוהו על
חופש הביטוי. האופן שבו הרדיו הפיראטי מסוקר בתקשורת גובל בתעמולה
בולשביקית. תמיד מתעסקים בשאלה אם התדרים מפריעים או לא למטוסים
לנחות בנתב"ג. מה שבאמת חשוב זה שמדובר ברדיו חברתי ששייך לכל
הקבוצות באוכלוסייה שלא מיוצגות בתקשורת הממוסדת, או מיוצגות באופן
מעוות: חרדים, רוסים, מזרחים, ערבים".



איך הגעת לתחום הזה?



"דרך האזנה. כשאני מדליקה רדיו אני לא עוברת בין גלגל"צ לרדיו תל
אביב. אלו תחנות טובות שעושות את העבודה שלהן, אבל הן כבר לא בשבילי.
שידרתי את השירים האלה כל כך הרבה שנים. ברדיו באוטו לא קיבעתי שום
תחנה, וכשאני מתחילה לנסוע הוא בדרך כלל נעצר על תחנה פיראטית. אני
נוסעת הרבה בארץ וככה התח